תהליך העיכול וההבנה(חלקית)

ברגע שאובחנתי בM.S, צחקתי, גיחחתי, לא הבנתי את התגובות הדרמתיות שמסביבי.

אני לא אשכח רגע שבו הייתי מאושפזת עדיין אחרי קבלת האבחון והגיעו כמה בנות משפחתי, חיבקו, ישבנו, דיברנו, אני בחורה מאוד וירבלית, פתוחה והכי שקופה.

היה רגע בו הסתכלתי על הבחורות האלה, ואמרתי להן "אל תרחמו עליי"  אני לביאה, לא נשברת.

הן הסתכלו עליי עם דמעות בעיניים ופשוט חיבקו ואמרו לי, "את בחורה מיוחדת במינה, משהו לא מסתדר לנו "

ואז ביקשתי מהן בצורה מאוד אוהבת שאני לא צריכה את הדמעות , זה יוריד אותי למטה ולכן אבקש ממכן לעזוב עם כל האהבה שלי אליכן.

באותו הערב נפל האסימון לדעתי, בכיתי המון לבד, אני משדרת כח לכל הסובבים אותי כי זה מחזק אותם. קשה לי שלאנשים קשה בגללי, אם זו אמא, חמותי ובטח ובטח בעלי, שהוא כל כח רגיש אליי וכל כך  לא מראה לי את הקושי כי יודע שאני אפול/ אתמוטט.

כשחזרתי הביתה לאחר האישפוז והאבחון, אמרתי לעצמי שחיי ימשיכו כרגיל, אני פשוט צריכה הפסקה קצת להרים את עצמי.

אני לא בחורה שמתייאשת בקלות, ולא מחפשת פינה להיות הקורבן, אלא רציתי לחזור לעבוד וללמוד, הייתי בשלב עמוס בחיים, עבודה , לימודי תואר שני ושתי תינוקות בבית. 

ואז לאחר הפסקה מאולצת, חזרתי למסגרות שלי, העבודה, הלימודים וכמובן המשפחה- התינוקות שלי, שלא יכולתי להרים אותן או לקלח או לשבת על הרצפה ולשחק איתן- שברו אותי.

לא הסתדר לי המצב הזה, לא תקין לי, ולכן כאן התחלתי לעכל שכרגע אני צריכה להבין שחיי לא יחזרו להיות כמו שהיו, אבל תמיד הייתי במצב חיובי, לא שליליות או ייאוש, אלא באמת השלמה עם המצב ולנסות להסתכל על הדברים בהשלמה ובהבנה.

בפוסט הזה אני מדברת על התקופה הראשונה של האבחון, אמשיך לכתוב כי לאט לאט המצב שלי השתנה, עליות וירידות אבל בעיקר שינויים משמעותיים.