ברוכים השבים, פרפרים

יש לי שעון שבודק את השינה. מדי פעם אני מסתכל באפליקציה לראות איך הייתי, הוא מחלק גם ציונים לשינה, בגדול אני תלמיד בינוני מינוס, אבל מה שבאמת מעניין שם זה הדפוס, אני יכול לראות שבכל פעם שהשינה שלי התחילה לרדת מ-6 שעות, אלו ימים שהייתי בהם בהיפומאניה ובכל הימים שבהם התחלתי לישון יותר מ6:30 שעות היו ימים שהייתי בדיכאון, השינה שלי יודעת באופן חד וברור מה זה איזון בשבילה, אפילו השעה קבועה, קם לפני שש בבוקר, היפומאניה, קם אחרי שש וחצי, דיכאון, כמו מכשפה שקוראת בכף היד. 

וכל ההקדמה הזו מובילה לזה שכבר שבוע שאני ישן רק 5 שעות או פחות. אני יודע שאני אמור להגיד "אוו, אוו" בדאגה אבל בינתיים אני  אומר "יש!". 

זה לא רק כמות השעות, אני כל הלילה בציפייה להתעורר, לחזור לעשייה האין סופית, אני כל חצי שעה בודק את השעון מתוך שינה ורק מקווה לראות שזו כבר שעה הגיונית מספיק בשבילי לזנק מהמיטה.

אתמול שטפתי כלים והרגשתי שהחזה שלי עומד להתפוצץ מהתרגשות וגם הבטן מלאה בפרפרים, כאילו משהו גדול וטוב עומד לקרות עוד רגע, ואני מעביר דקות אחרונות בשטיפת כלים לפני שחיי סופסוף הופכים למה שתמיד חלמתי. 

ואני צועק על עצמי בראש, מה נתת לפרפרים לצאת, אין שום סיבה אובייקטיבית לשחרחר אותם. כמו רועה צאן לא יוצלח, רועה פרפרים, בעצם, שהעדר המעופף שלו בורח לכל עבר. אבל הכנפיים שלהם מדגדגות אותי מבפנים והן נעימות לי ואני לא יכול שלא להנות מזה. 

התחושה הזו של הפרפרים בעיקר זכורה לי מהילדות, בכל שנה בערוץ הילדים, שבועיים לפני פסח, התחילו לשדר את השיר "שש באביב" וחוץ מזה שמאוד אהבתי את השיר, גם הייתי מתחיל להרגיש שחופשת פסח עוד רגע מגיעה, ובחוץ כבר היה מתחיל ריח של אביב (כשעוד היו עונות מעבר בארץ) ושבועיים הייתי מסתובב עם פרפרים בבטן, אבל עכשיו אין חופשת פסח שמתקרבת, זה רחוק מלהיות אביב ואפילו ערוץ הילדים כבר לא קיים. 

וכן, שוב הראש שלי מלא רעיונות, חלקם אולי יתגלו כגרדיוזים מדי בהמשך. התחלתי לעבוד על כמה דברים במקביל, ולהלחין ולכתוב ולהתעסק קצת באנימציה ולתכנן מתנות שבא לי לקנות לכל האנשים סביבי כמו איזו פיית שיניים שיצאה משליטה. אפילו ניקיתי קצת את הבית, לא כי צריך, זו הרגישה לי פעולה מענגת באותו הרגע, כאילו אני עושה מסאז' למרצפות ואנחות ההנאה שלהן ממלאות אותי, ישבתי לגרד איזה כתם עובש שחיי לו בשלווה כבר שנים בתקרת האמבטיה, ותוך כדי הגירוד שלו ממש יכולתי לשמוע את התקרה גונחת לי באוזן. 

כמובן שהעלייה התלולה הזו באנרגיה מאתגרת את הזוגיות, כשהוא שולח את המבטים החשדניים שלו לעברי, מבטי ה-"אני אגיד אותך לפסיכיאטרית",  הוא נראה לי כמו מתנקש חלומות, שכיר חרב שהמציאות שלחה אלי. וככל שיש לי יותר אנרגיה, אני רק הופך ליותר קמצן עליה, אני לא יכול לחלק את כל הטוב הזה לשניים, זה שלי!  אני רוצה הכל לעצמי, אני לא יכול להתחשב באף אחד אחר כשהאנרגיה מבעבעת. 

הפסיכיאטרית נראתה מודאגת בפגישה לפניי יומיים, היא שמחה לראות שאני משמעותית יותר טוב משק הייאוש שהגיע לפגישה הקודמת, אבל היא אמרה שהיא עדין לא מרוצה מזה שלכל פגישה מגיע מישהו שונה לגמרי. 

אני חייב להודות שאני פחות מודאג, אולי אני לחלוטין משלה את עצמי כרגיל, אבל אני מאוד מודע הפעם למה קורה, אני מכין את עצמי לזה שהאנרגיות ייעלמו מתישהו וגם האופטימיות המוגזמת, אני גם מצליח לשמור על זהירות במעשים. הסיבוב הזה לא מרגיש לי כמו נסיעה פרועה, יותר כמו מסלול קארטינג עם קסדה וצמגי הגנה בשוליים. 

אסיים בלהקדיש את השיר המופלא הזה של אפרת בן צור, לכל פרפר ופרפר בבטן שלי.