לעצור את הדמעות

ממש החזקתי את עצמי כל היום לא לבכות. זה היה ממש קשה. כל רגע פשוט בא לי להתפרץ. ברגעים מסויימים העיניים כבר התחילו לדמוע.
פעם היה לי חבר, בן זוג, מאהב, מחזר. פעם הוא היה מפתיע אותי מתחת למשרד או בבית. הייתי מחפש את הרכב שלו, והייתי מתאכזב כל פעם שהוא לא היה שם.
פעם הוא היה מביא לי אוכל, מכין איתי אוכל, מחבק, מנשק. פעם הוא היה קרוב.

היום אני כבר לא זוכר איך זה להרגיש נאהב על ידו. הוא כל כך מרוחק, אטום, סגור. הוא בעצמו כאב כל כך, שהוא נאלץ להכניס את עצמו לתוך כונכייה ולהיסגר חזק. הוא כבר לא שם יותר. ואני כל כך מתגעגע. מתגעגע למה שהיה בינינו, להפתעות, לביקורים, לחיוכים, לנגיעות. מתגעגע למבטים ולרגעים שלנו ביחד, ששנינו רק חיכינו שיגיעו.

דקירות בגרון, גוש בחזה, עיניים שורפות… רק צללית נשארה. צללית של מה שהיה בינינו. צללית שלו.

***

כל היום אני מסתכל מסביב והכול שחור וקודר.
אני רואה פרסומות ושואל את עצמי – בשביל מה? למה אנשים עושים את הפרסומות האלה? מה מניע אותם? מה הטעם?
אני רואה מוכרים בחנויות ושואל את עצמי – מה הסיבה שהם עושים את זה?
אני רואה אנשים במשרד שלי וחושב – למה הם עדיין בחיים? מה כל כך טוב אצלם שהם רוצים להמשיך ולחוות אותו?
ואיך אני מפספס את הדברים האלה? איך לי אין כבר טעם? איך לי אין כבר חשק?
כל היום אני חושב על מה היה קורה ביום שאחרי. איך אנשים היו מגיבים. איך הוא היה מגיב.
חשבתי גם מה היה קורה אם יום אחד פשוט הייתי נעלם לכולם. הייתי טס לניו-יורק, בלי עכבות. אף אחד לא היה יודע מה קרה לי. היו חושבים שמתתי, ולי היתה הזדמנות להתחיל מחדש, מאפס. הייתי מתגעגע לאנשים, אבל לפחות הייתי חופשי. חופשי מהתחייבויות, מהצגות, מזיופים, מהכאבים האלה.

ובינתיים הדמעות זורמות חופשי. אז גם הלילה נתפלל לאלוהים, אם יש אחד כזה, שבבוקר אני כבר לא אתעורר. אולי הוא ישמע אותי ויעצור לי את הלב הלילה תוך כדי שינה. יעצור אותו מלפעום, ויעצור אותו מלכאוב כל כך. כי כבר ממש נמאס לי.