אין קליטה באוורסט

מעגל בוקר שגרתי, האשפוז הפסיכיאטרי הראשון שלי, והאטימות הזו תאכל אותי חיים,

יושבים במעגל אחד שלם, כולנו, המז'וריים והמאנים, הסכיזופרנים והאובססיבים, על אותם כסאות יושבים גם הם,

מנהל המחלקה, האחים, האחיות, הצוות הסוציאלי והפסיכולוגי, אותם כסאות אבל נראה כאילו חומה שקופה עבה מפרידה בינינו, זה כואב לי, זה משפיל, והאמת שחשבתי שהעולם היום הרבה פחות סטיגמטי על התמודדויות, כן, גם כאלה שבנפש, 

לא מכלילה, יש מלאכים/יות מדהימים/ות שמסתכלים לתוכי ורואים את האדם שאני, אבל מידי הרבה שלא, 

ובאותו מעגל בוקר רצון פראי עולה בי, לקבוע חובת אשפוז לכל נותני השרות במחלקה הפסיכיאטרית, לא רוצה שיכאב להם, לא, מאד לא, אבל רוצה כל כך שיטעמו מחוסר האונים שלי, מההליכה הזו לאיבוד בתוכי, 

רוצה כל כך שיבינו שאני אדם, כמוהם ממש לימודים/עבודה, משפחה, חלומות, כאבים, צרכים, אכזבות, 

שלא בחרתי את המציאות הזו, כל כך לא! היא הגיעה אליי ובאותה מידה יכלה להשתלט גם עלייך, עוסית יקרה ומרוחקת, 

שאני כל כך רוצה את הלב, את ההקשבה, את הסדר שתעזרי לי לעשות במהפיכה שבתוכי,

אבל שתראי אותי שוות ערך! אדם! וההתנשאות המוסווית שלך(שוב לא כולם/ן! יש מדהימים!) כואבת, מקטינה, והכי לא מקדמת שיש, 

גילוי נאות- אני לקראת סיום לימודי פסיכותרפיה, באמצע הסטאז' תקף אותי המז'ורי ומוטט אותי חיים, 

רוצה כל כך להגיע ממקום אחר, הלוואי כשאשתקם ואמשיך בחיי,

לצרוב חזק חזק בתוכי את חווית חוסר האונים הזו, לזכור אותה עמוק, ולבוא להושיט יד חמה, חזקה, רואה,