מי הוא דניאל?

הפעם זה הסיפור של דניאל.

דניאל היה ילד לא קל. תמיד היה על קפיץ, המורים תמיד כעסו עליו, אבא ואמא עמדו חסרי אונים מול המרץ הבלתי נגמר שלו.

לדניאל היה מה שנקרא: ADHD.

לילה אחד, אחרי שפיזר את הלגו בכל רחבי הבית (ויותר מרגל אחת דרכה על זה), שפך פטל, שבר צלחת וכמעט נפל מהחלון,

אמא לא עמדה בזה וקראה אליו: "ילד קשה! לך לישון כבר! או שאדחוף לך קונצרטה לפה בכח!"

דניאל המופתע לא נשאר חייב, הוא החזיר. כמו שרק דניאל יודע להחזיר,

וצעק בעינים רושפות: "הלוואי שלא היית אמא שלי. הלוואי שתמותי".

הוא לא באמת התכוון לזה, הוא אהב את אמא. הוא לא באמת רצה שהיא תעזוב אותו. הוא רק רצה שהיא תבין אותו, שתחבק, שתסלח לו כשהוא מתחצף או כשהוא לא מקשיב לה. שתאהב אותו למרות שהוא קשה.

אמא ההמומה שחיוורונה העמיק עוד יותר לחשה בכל רועד: "זה לא מאוד רחוק משם" וברחה לחדרה מובסת, לבכות את נשמתה.

ודניאל ידע שמחר הוא לא יקח את הכדור, הוא לא צריך קונצרטה. הוא יכול להסתדר מצוין בלי זה. הוא כבר ילד גדול וחכם. כדור זה רק לילדים קטנים וטפשים. הוא יוכיח לכולם שהוא לא צריך כדור.

ובבוקר כמו כל בוקר, כאילו כלום לא קרה אמש, אמא שמה לו בחיוך גדול את הכדור על יד הצלחת העמוסה כל טוב הארץ- כדי להתגבר על חוסר התאבון. וכמו כל בוקר ציפתה שיבלע את זה יחד עם השוקו המתוק מתוק שהכינה לו.

אך בשונה מכל בוקר, דניאל לא לקח את הכדור. במקום- בחיוך קונדסי ובלי שאמא ראתה הוא פורר את הכדור הישר לתוך כוס הקפה שלה.

ובגב זקוף מגאווה יצא לבית הספר. חושש שתעלולו יתגלה.

לכן נבהל כל כך כשדוד נחום הופיע בפנים חמורות סבר בפתח הכיתה, אך לא לזמן רב, כשדוד נחום אסף אותו בחיבוק אימהי ולחש לו "יהיה בסדר" משהו נרגע בליבו, סודו לא התגלה.

משם נסעו הישר לבית החולים. זה היה מאוחר מידי. אמא כבר לא הייתה בין החיים. נשאר רק חור גדול ושחור.

ובלוויה, כאשר אנשים דיברו כמה מיוחדת היא הייתה, ואיך היא שמרה על המחלה שלה בסוד- כדי להגן על הילדים,

דניאל לא סיפר לאף אחד שבעצם הוא הרג את אמא. שלא באמת היה לה סרטן. אלא היא מתה בגלל שהוא צעק עליה שתמות, היא מתה כי הכניס לה את הכדור לתוך הקפה. הכדור שהכניס לה- הרג אותה. את אמא שלו. והוא לא רצה את זה- הוא לא התכוון. הוא מתחרט מאוד מאוד. זה הסוד של דניאל. יושב לו חזק בלב. ואף אחד לא יודע.

דניאל צדק- מאותו היום לא היה צריך שום כדור כדי לשבת בשקט.