טוב טוב טוב טוב טוב הגיע הזמן לפוסט

ניסיתי להינות מהסימס לא הצלחתי משום מה

מה חדש אצלי בדרמה המתמשכת?

יש לנו דוד שהתחיל עם אחותי כשהיא הייתה בת 17 (״אני יודע שאת רוצה״, אמר לה). אחותי אמרה לאמא שלי מיד אחרי וגם לי, אמא שלי לא התייחסה ברצינות בכלל ואחר כך אמרה לי שהיא בטח מגזימה/התחילה את זה/… . שלשום הדוד הגיע לבקר את חברו הטוב אבא שלי ובמקרה גם אני וגם אחותי התעלמנו ממנו (כלומר לא אמרנו שלום). אחרי שהלך אבא מגיע אלינו עם עיניים זועמות ומעלה את הנושא. אני נכנסת להתקף חרדה שנמשך עד עכשיו ומקווה שיעבור עם הנרבן שרכשתי. הוא עושה עוד כמה אקטים של אלימות מאופקת (יש לציין לזכותו). יום למחרת אני בעבודה ואחותי עם הילדים בבית (יש לה משפחה משלה אבל הגיע אלינו לכמה ימים בגלל אילוצי קורונה). אחרי העבודה אחותי מספרת שאבא אמר לה כך ״על מה שעשית את ילדה מטומטמת ויותר קל לי לזרוק אותך מהבית מאשר את אחי״ היא סיפרה את זה לאב ילדיה ובן זוגה והוא אמר לה הוא לא מוכן שהילדים יתקרבו אליו יותר.

האם אתם מבינים את המשמעות? אני בכלל לא ייחסתי חשיבות למשפט הזה כי הוא כבר אמר דברים גרועים יותר ואז מגיע מישהו מבחוץ ומתנהג כמו מבוגר אחראי. סוף סוף, ככה נראת שפיות. 

לא יודעת כמה זה יחזיק מעמד אבל נראה.

בכל מקרה אני בינתיים מתחבאת בחדר כל עוד אני יכולה.

ומחר – 

אני רואה דירה ??

אלא אם השכן עם המפתח לא יהיה באיזור.

אחותי פעם אמרה לי שלגור בקומה ראשונה זה לא כדאי בגלל שאם הביוב עולה הוא עולה שם. מישהו גר בקרקע ויכול לייעץ?

היום אני מציגה ויזואל הרבה פחות מוצלח אבל ציירתי מאתמול בטבלט כי אין לי סורק ואני חלשה בציור דיגיטלי אז קחו בחשבון

אני תמיד מתבאסת כשאני רואה אמנות ולא מבינה כלום. יש ערך בלתת לנמען מקום לפרשנות אבל אצלי נדמה שהגבול עובר לפני כל הסטודנטים והמרצים שלמדו איתי. כולי תקווה שהם סתם עשו פרצופים של מבינים בשביל המרצה והמרצה עשה פרצוף של מבין בשביל הסטודנטים. האמת שאני יודעת כמעט בוודאות שבחלק מהפעמים זה באמת מה שהיה. אבל אני גם יודעת שיש גאונים בעולם אז. בקיצור די עם הרגשי נחיתות.

בכל מקרה,

מה שיש להסביר על הציור הזה הוא שבעיקר ניסיתי להעביר את הצבעים והטקסטורות והתחושה (שאני לא אגדיר כי זה בדיוק האתגר שלי כמאיירת) שיש לי בראש כבר כמה זמן ויש לי דחף לא ברור להפוך את הויזואל שיש לי בראש לויזואל ממשי, אלא שבראש הוא יותר מעומעם ועל הנייר הוא פתאום לא מושלם ביופיו ועושה בעיות. הצבעים והטקסטורות הם בתפקיד הבעת רגש והקומפוזיציה בשביל האיזון שלא יפריע בעין. הדימויים אינטואיטיביים. זה לא אומר שלא ציירתי ומחקתי וציירתי שוב (כי זה כבר עניין של טקסטורה וקומפוזיציה) אבל זה שיש שם איש ושמש וכו החלטתי מהר מאוד.

זהו היה כיף, אני מתגעגעת לבצלאל, לא מאמינה.

שנה טובה לכולם, שבשנה הזאת ייגמרו כל הסיוטים שלנו אמן

עריכה: תלונות על שטות של חרדה חברתית אין צורך לקרוא:

ראיתי את הדירה הלא נכונה. בעל הבית לא גר בעיר אז נתן לספר שעובד בבנין את המפתח והוא הסביר לי לאן ללכת וכמובן נלחצתי ולא הבנתי כל כך. הגעתי היו 3 דלתות דומות באופן מחשיד. ניסיתי לפתוח אחת והצלחתי אז אמרתי שזה בטח זה. היה חמוד אבל חשוך מידי. הגעתי הביתה הסתכלתי שוב על המודעה וזאת בכלל לא הדירה. אוףףףףףףףף. עכשיו אני צריכה להביך את עצמי מול 2 אנשים שוב. וב31 מעלות. אוף אוף אוף איזה לחץ מעצבן אוףףף. גם אני בכלל מפחדת לעבור כי יש לי רק קצת כסף. אוף. אוף. אוף. אוף. אוף. מספיק בשיל לעבור אבל לא מספיק אם קורה משהו ו ולא מספיק בשביל לקנות מחשב. ויהיה קשה יותר לחסוך אחרי שאני אעבור. אוף. אבל פה אני סובלת סבל עצום אבל עכשיו אבא התחיל להתחנף ושכח מהכל כי יש לו זיכרון הזוי שהוא לא זוכר כלום. אני אצטרך להתמודד עם זה ביום ראשון אחרי יום עבודה מבאס ומתיש שאני רק ארצה ללכת למיטה ולמזגן ושתכננתי לנסוע לקצה השני של העיר לסידורים אחרים ואני אצטרך לעשות את הדבר הקטן הזה עוד פעם ולעשות את כל הדרך ולסבול בדרך את כל החום והאנשים והמחשבות ואין לי כוח. אוף אוף אוף. ? הוקל לי. // יופי עכשיו צרית ללכת לשבת לאכול עם ההורים אוףףףףףףף. חייבת להינות מסימס היום זה לא הוגן.