סיגריה אחרי סיגריה כמו נרקומן של זיכרונות

אהבה בת שש-עשרה, ושבע-עשרה. 
היום עשרים ושש.
שש שנים לא ראיתי אותו.
זאת אומרת,
אני ראיתי 
והוא התעלם.
ברח ממני.
צחק על עצמו,
התחבא.
נעלם.
ככה, כל פעם.
באתי לו מול הפנים,
כאילו מופתעת שאלתי
"זה אתה?"
הוא אמר "כן"
וניסיתי להבין,
זה רק מבט מופתע
או שקרה לו משהו בלב
באותה נשימה?
היה נראה שכן
שהוא התרגש
והומם.
לרגע יכולתי לדמיין
את הדופק שלו מאיץ
בתוך הדם.
והקול שלו השתנה,
עכשיו הרבה יותר שקט.
רציתי לשאול,
אבל לא רציתי לחטט.
-מה ככה? איך את? מה חדש?
-ככה, פה, על רגל אחת?
-אני אדבר איתך.
-בטח, בטח. תשלח יונת דואר, או משהו.
שוב,
-אני אדבר איתך.
והלכתי.
זה לא אישיו.