העניין זה לא רחמים עצמיים.

העניין הוא להיות איך שאני, להתחבר למה שאני מרגישה. אין לעשות חשבון, אין להתבייש, אין לייפות.
כמו שאמרתי, פוליטקלי קורקט – לפח.

אנחנו חיים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה, הדברים פה הולכים ומחמירים. כולם מתפללים ליותר טוב כל הזמן. כ ל הזמן. אין רשות ממסדית אחת שעושה את העבודה שלה בלי שתתקשר 40 פעמים לוודא שעשו מה שביקשת. כולל רשויות שאתה משלם להן, כמו חברות סלולר, אינטרנט ועוד. מוקדי השירות והפניות זה סתם כסת"חים על כסת"חים. ואחר כך שואלים אותך "למה את לא עושה משהו? לא פונה לביטוח לאומי? מגיעות לך זכויות". מגיע לי גם שיתייחסו אליי כמו אל בן אדם. שלא יחמירו לי את המצב. זו ביריונות ופשיעה והתעללות בחסות החוק.

המצב פה באמת יותר טוב ממקומות אחרים, כמו לבנון, איראן, עיראק, אבל תקראו שוב מה שכתבתי: לבנון, איראן, עיראק, ובטוח שיש עוד כמה. למדינות האלה אני משווה אותנו, ואנחנו יוצאים עם ידינו על העליונה. אותי זה לא מנחם. הדמוקרטיה היחידה במשרד התיכון מתחילה לשקוע. 

"אבא" שלי יכול לנהל הליך משפטי נגד אישה שמתה כבר שלוש שנים, ולמדינה זה נראה הוגן, כי יש לו זכויות. זכויות קניין וזכויות אמו. אם זה המצב, אני לא רוצה לחיות בדמוקרטיה הזו. אני לא רוצה שתהיה פה דמוקרטיה. אני רוצה יד קשה, מפלה על סמך ניסיון וחשיבה מקורית, הגיונית, שרואה את מערכת המשפט לצורך עשיית צדק, ולא דין. צדק ולא משפט. בית משפט לא יגן עליכם. אבל בית צדק כן. זו הסיבה שמנסים להחליש את בג"צ. בית דין גבוה לצדק. רחמנא לצלן, למען השם! איך ייתכן? צדק? האין זה רק כוכב לכת? 

אחראיות חברתית על אנשים, גילוי עירנות, מודעות לאנשים אובדניים, דכאוניים, מה לא. זו לא אחראיות כל אדם ואדם, זה נכון. אבל על אחווה מישהו שמע פה? לא של מס שפתיים ולא של עוד כסת"ח וכדי להרגיש טוב עם עצמך, אם שמת 10 אג' להומלס ברחוב. להקדיש חלק מהיום שלך כדי להתקשר לחבר אובדני, לנקוש על הדלת ולשאול איך הוא, אם הוא צריך משהו, לחבק אותו חזק ולהבטיח לשוב. ואז, והנה מגיעה הפתעה מאוד מפתיעה – אשכרה לעמוד בהבטחה שלך ולחזור. זה אולי נשמע מהפכני, אני יודעת. אבל יש כזה מודל. של אנשים שעומדים במילה שלהם. עוד לא גילו את השבט הזה, הם כנראה לא חיים בשבטים אלא בבודדים והתפזרו כבר ברחבי העולם, אבל הם שם.

כדורי הרגעה זה פלסטרים. די טובים, אני חייבת להגיד, אבל בכל זאת, פלסטרים. סמים בחסות החוק. זה משכיח לכמה שעות, משכך קצת ומאפשר לנשום, אבל אז הכל חוזר יותר חזק. והרופאים, מה שהם אומרים הרבה, הוא "למה לסבול?" אז נכון, למה לסבול? אבל תמצאו פתרון. תציעו פתרון אחר. "רפואה זה לא מדע מדוייק", אמרו לי כשאמא שלי הייתה מאושפזת במחלקת נוירו, אחרי שבבדיקות שלה הכל יצא תקין אבל אז היא הידרדרה בלי שום הסבר מצד הרופאים. יום אחד הם הפגינו ביטחון כאילו הם מינימום סגנים של אלוהים, וביום לאחר מכן הם היו כמו כלב מדובלל אבוד בדרך עם הזנב בין הרגליים, רטוב ורועד שהכו אותו. עזבו מדע, אבל מה כן מדוייק? מערכת שיטתית שעושה כך וכך ופועלת לפי מערכת השתלשלות אירועים וחצים? כי גוף הוא גוף, אדם הוא אדם, גוף אדם הוא גוף האדם, אבל אף נפש היא כמו נפש אחרת. 

יהירות מסוכנת. זה מה שאני מסיקה מהתבוננות וחוויה מהחיים בחברה שלי.

כתוב באסטרולוגיה שמזל מאזניים רודפי צדק, ולא יכולים לשאת חוסר צדק. למי איכפת איזה מזל אני אבל, בכל מקרה. הרקבון שאני מרגישה והצחנה שעולה בתוכי היא לא בגלל שמשהו בי לא בסדר. היא כי הסביבה רעילה. זו לא הסרת אחראיות, זו לא התעלמות מהעצמי ומהחלק שלי בחיים האלה ובניהול החיים שלי. אבל שימו שתיל צעיר עם ניצנים בתוך אדמה רעילה ותשקו אותו במי ביוב, תחשפו אותו לטפילים, ומה תקבלו? מוות. אז אני מנסה, כל החיים שלי אני מנסה להילחם במוות הזה, כי להיאבק על החיים בתוך סביבה שפולטת קרינה רדיו-אקטיבית אני לא רוצה. פשוט לא רוצה. לא רוצה לחיות חולה. מעדיפה לא לחיות בכלל. לא רוצה לחיות ולהתפתח בחולי, כדי לשאת בתוצאות אחר כך. העול יהיה עליי, לא הניצחון. זה תעתוע. לא ננצח בחיים האלה אם נצליח להצמיח בהם חיים למרות הכל. ננצח בחיים האלה רק אם נטהר את האווירה הרעילה הזו. רק אז נהיה חופשיים.

תקראו לי פנאטית, רדיקלית, קיצונית, הוזה, שאיבדה את הדרך וההיגיון, מגזימה, מתקרבנת, מתמסכנת, ממש לא איכפת לי. שאני שונאת וכועסת ושזה רק פוגע בי, לא איכפת לי. אני לא אעוור את עצמי כדי להתאים לציפיות של הסביבה שלי. נמאס לי לחיות ב"נדמה לי". נדמה לי שיש תקווה, נדמה לי שיש חיים, נדמה לי שיש טוב, נדמה לי שאפשר, נדמה לי שזה לא כל כך נורא, נדמה לי שיהיה לזה סוף, נדמה לי שתהיה לי משפחה, שאלמד, שאגשים את עצמי.

דבוקה אליי פסולת רדיו-אקטיבית רעילה, הרסנית, מכלה, מזוהמת, מסוכנת, זרחנית, שמתפשטת באדים שלה, ואני לא אפסיק להתייחס אליה, למצוא את החומרים הכי חזקים כדי לנקות אותה. לחטא. להבטיח שהיא לא תחזור לגדול שוב, להתקרב אליי, להיצמד. בכל מה שזה יהיה כרוך, כל מה שזה יצריך. ה"חיים" האלה יעבדו בשבילי, מעכשיו. רק כשהיוצרות יתהפכו, רק אז אני אדע שלווה.