העלתי ציור לאינסטגרם, אחד סבבה לא מעפן כמו מה שהעלתי כאן וקיבלתי לייקים. אבל אני רוצה שהחברים שלי ייזכרו בי וידברו איתי וישאלו מה איתי ):

הם לא כל כך חברים כי זה יותר אנשים מהלימודים שאף פעם לא דיברתי איתם. 

טוב אני מדברת על מישהו מסויים שהוא מושלם ונכון ואני הכי רוצה את הapproval שלו כי אני קצת מאוהבת בו והרבה מקנאה בו. 

יש לי נטייה איכשהו תמיד להתחבב על החתיך של הכיתה בקטע אפלטוני מוזר, זה שיש לו אהבה לכולם והוא מורם מעל כולם אבל עדיין approachable. אז תמיד איכשהו אני מתחברת אליו גם בבית ספר, גם בקורס בצבא, גם בתואר (כיתות קטנות). וזה תמיד נראה מבחוץ כמו קשר אפלטוני מיוחד אבל אצלי הוא תמיד מלווה בגועל כי אני יודעת שאני רוצה בקרבתו כדי להרגיש קצת כמוהו וזה עלוב כי אני לא מסוגלת להיות חברה טובה שלו על אמת, כמו שכולם צוחקים איתו ומבלים איתו, אצלי זה תמיד מוזר מבפנים. לא בטוח שזה ברור כל מה שכתבתי ואולי טוב שכך כי זה מביך. יום אחד תהיה לי אישיות משלי. בכל מקרה פעם הבאה אני לא אתקרב לחתיך הזה, אני אתרחק ממנו. זה בטוח. 

נמאס לי מקנאה. אני חייבת ללמוד אנגלית אין סיכוי שאני לא עוברת את המבחן הזה ): 

יהיו לי חברים על אמת נכון? ):

קצת על הסיפור הזה כי הוא נראה לי רלוונטי לאנשים כאן.

מלכת הקרח של האנס כריסטיאן אנדרסן, חלקים ממנו הם משל לדיכאון.

בגדול כמה שדים מכינים מראה גדולה שמי שמביט בה רואה את כל השלילי במה שהוא רואה. אז הם עפים איתה לשמים להראות לשטן ואז היא מתנפצת להמון חתיכון ואחת החתיכות פוגעת בעין של ילד אחד. הילד הופך להיות סגור וחסר סבלנות לחברה השכנה שלו. הוא פוגש את מלכת השלג שמפתה אותו אליה עם מתוקים ואז הוא מגיע לארמון שלה וקופא שם, עד שמגיעה החברה השכנה מהמסע הארוך שלה אליו. הוא מפשיר, והדמעות מוציאות את חתיכת המראה מהעין שלו והם חוזרים הביתה. 

רוב הסיפור הוא המסע של הילדה ואנחנו לא רואים מה קורה עם הילד בארמון אבל זה ממש מזכיר לי דיכאון (ולא במקרה, כי לזה התכוון המשורר) כי הוא מסתגר, הופך להיות חסר סבלנות ואז מוצא נחמה בדיכאון עצמו, באיטיות, בקור, באי הקיום. עדיף לחשוב שהילד הילדה הם אותו אחד כי אז המסקנה היא שאדם יכול להוציא את עצמו ממצב דיכאוני.

בקיצור 

אנגלית