איף פשוט
כשאת נכנסת למחלה הכי מדכאת שיש עם 0 תמיכה מחברים
זה לא נכון. זה לא 0. אבל זה לוקה בחסר מאוד.
קראתי שאחוז ההתאבדויות הכי גבוה אצל חולים עם מחלה כרונית הוא בקרב חולי טרשת נפוצה. זה לא מפתיע.. זאת מחלה מדכאת. אתה לא יוצא ממנה. אתה פשוט רואה איך הגוף שלך תוקף את עצמו ומתפורר לנגד עיניך. לאט לאט. וכל עוד לא הגעת לשלב הזה אתה נותר עם המחשבות והידיעה שיום אחד זה יקרה. אתה נותר עם מחשבות על העתיד – איך אוכל להתנהל בעצמאות כשזה יקרה? האם בכלל יהיה בי רצון כלשהו להתנהל? ואיך אוכל להביא חיים לעולם רק כדי שהם יוכלו לראות הורה מתפורר להם מול העיניים? מי בכלל ירצה ליצור איתי חיים ככה? למה למישהו? והמחשבות לא מפסיקות.
אלא אם כן יש לכם רשת חזקה של חברים שיעזרו לכם להשיח את דעתכם מזה.
ואם אין לכם? כנראה שאכלתם אותה..
-
3 תגובות
