הייתי היום בביליותרפיה. היא הביאה טקסט על מישהו שביקש סליחה אם הוא מפריע, וביקש שהיא תגיד לו אם הוא מפריע ושיילך. 
היא ענתה לו "אתה לא סתם מפריע, אתה מטלטל את כל עולמי. ברוך הבא". ואני כל כך הזדהיתי.

אני מתגעגעת, והוא רע לי. רע אליי. גיליתי שאני בכלל לא יודעת מי הוא, מה הוא רצה ממני, מתי הוא שיקר לי ומתי אמר אמת. 
ונמאס לי להסתיר. אני חולה. אני חולה, אני חולה. ולא הוא ולא אף אחד אחר מבינים. התייאשתי. אני הנורמלית. אולי לא הנורמלית, אבל השפויה. כי הדבר השפוי לעשות זה לטפל בעצמך, ולא להגיד ולהמשיך להגיד "יהיה טוב" ו"יהיה בסדר". והשם, אוי, בעזרת השם, למען השם, זין של שם. זין, זין של שם. תשכחו ממנו. אין. אין. אפס סבלנות, אפס סובלנות, פוליטקלי קורקט- לפח, אבל את זה אתם כבר יודעים לגביי.

התאהבתי. אחרי הרבה הרבה זמן. זו לא ממש התאהבות ולא ממש בר ביצוע, אבל זה לא משנה. כי אני מרגישה שמבינים אותי. שאני יכולה להיות אני. ויש משהו מתוק ואסור. אני כותבת פה אחרי הרבה זמן שלא כתבתי כלום. לא יודעת מה תבינו, לא יודעת מה אני רוצה שתבינו. אני כבר אחרת, אבל בדיוק אותו דבר. מעניין מי יבין, מי יראה, מי יצליח לראות, מי יידע לראות אותי גם ככה. החברים, "חברים", ניתקתי. אין. פשוט אין. כי הם לא היו חברים אף פעם. לא כמו שאני צריכה. לא כמו שאני רוצה. הם לא חברים מתאימים לי. לא טובים לי. אולי כל המוזרים והנידחים נהיו חברים ביחד, גם בזה יש בסדר. אבל גם זה לא תמיד יעבוד.

אני על אס או אס, אני עייפה, מותשת ועצובה. וכועסת ומנותקת. ומיואשת. מיואשת כל כך. מתוסכלת. לבד. לבד. לבד.

לבד.

אני.

לבד.

תודה שקראתם.