אני אנסה להתגבר על זה.

אני אנסה להתגבר על זה שאני לחוצה, כי מחר אני צריכה לקום מאוד מוקדם ולהגיע לטיפול ב9.
אני אנסה להתגבר על זה שהוא לא יוצא לי מהראש, שהוא חיבק אותי היום ושזה היה כל כך נעים.
אני אנסה להתגבר על זה, שמחר אני צריכה לקחת את הקו אוטובוס שאני לא אוהבת כי זה הקו שהייתי נוסעת איתו לבי"ח כשאמא הייתה מאושפזת.
 

אני חושבת עליו, הוא לא יוצא לי מהראש. לא הגבר של הכמה חודשים. הגבר שאמרתי שהתאהבתי. הוא חיבק אותי, והייתי כל כך צריכה את זה. זה כואב לי ועצוב לי, ההבנה של כמה הייתי צריכה את זה. אני מחכה לפגישה עם הפסיכולוגית שלי עוד יומיים כדי לדבר איתה על זה. אני על SOS וחוץ מלהרגיש קצת, אבל ממש קצת אפטיות, זה לא עוזר. אני חושבת על תשומת לב, על חום. על אהבה. על לשים את הראש עליו. הוא לא שלי, הוא גם לא יהיה. אבל אני רוצה לשים עליו ראש. כמו ששמתי היום. אפילו שלכמה שניות. ידעתי שהבינו אותי, ידעתי שמרגישים אותי. שאיכפת ממני. שדואגים לי. זה כל כך חסר לי. כל כך כל כך חסר לי. הוא מחייך אליי, הוא נפתח אליי. איתי הוא נראה קצת יותר רגוע מאשר עם אחרים. וזה נוגע בי. ומרגש אותי. אני מתה כבר להמשיך לפתוח את זה עם הפסיכולוגית שלי. אבל בינתיים אני צריכה לישון אפילו קצת, כדי להספיק להגיע מחר, ואני לא מצליחה. אחרי SOS ולא מצליחה.