תמונת מצב.

הייתי בטיפול באמנות. וואו, כמה דברים צפו. על אמא, עליי.

הייתי אצל הפסיכולוגית. היא התעקשה שנדבר על משהו שהייתי מובכת והתביישתי להוציא כמו שהוא. אני שמחה שהקשבתי לה, ובסוף כן הוצאתי.

אני לומדת אותו. גבר, חבר חדש. חבר – לא משהו רומנטי או פשרת אהבהבים. הוא אמר לי היום "אני חושב שאני עושה לך לא טוב, את יודעת?" ונהיה לי ממש קשה. כי זה קצת נכון. אני לא מוכנה להגיד שהוא עושה לי לא טוב, אבל האינטראקציה בינינו קשה לי. אני לא רוצה לאבד אותו, בכל זאת. הוא אמר לי "אני לא מוותר עלייך ואני לא אוותר עלייך בכזאת קלות". והוא גם אמר שהוא מנסה לשמור בשבילי ובשבילנו כדי לא לאבד אותי, ושאני לא אאבד אותו. זה אמורפי, מצד אחד. אבל לא יודעת, אני נשארת. 

מה שכן, מתוך הלחץ להבין אותו ושיסביר לי דברים שהוא אמר שרצה להגיד, אבל חזר בו, נוצר התקף חרדה קשה. אני מפסיקה לפרט פה. אני עדיין צריכה לעכל כנראה. עברתי היום הרבה בשביל יום אחד.

ואלוהים יודע איך קיבלתי היום אומץ, להתקשר לאחד הידידים מהעבר הלא רחוק. החשבתי אותו ועוד אחד כחברים טובים לחיים. והם אכזבו אותי כל כך, הפקירו אותי כשהייתי בתחתית. והוא לא מתנצל, הוא אומר שהוא דוחה את הטענות שלי, שהוא לא עשה שום דבר רע. ובאותה נשימה אומר "אני מבין מה עובר עלייך". לא, אתה לא מבין, טמבל. עוד פעם עימתתי את עצמי עם אטימות. כל החברות (אמרתי שניתקתי, אבל יש מסגרת שאני לא מספרת עליה פה ומתוכה, למי ששם אני קוראת חברים) אמרו לי שהוא הלא רואה. 

ואז נסעתי הביתה (השיחת טלפון הייתה בצהריים ונסעתי הביתה בערב) ולפני זה הייתי בקניון. פוטרים, גופיות וחליפת טריינינג אחת. תכננתי להוציא בערך שליש כסף ממה שבזבזתי, אבל כוס אומו. הייתי צריכה להיות נעטפת. אז קניתי פוטרים.

אה, וזנקס זה החיים. Xoxo