אני מפחדת. מיואשת. כלומר, הכל רגיל.

די עם לסייג. אני פשוט אנסה. מקסימום, בסוף אמות ("קדימה, הלאה", של עילי בוטנר וילדי החוץ).

גיליתי שמישהו שהכרתי מגיל 15 בערך התאבד. אני לא תופשת את זה. הדבר הראשון שעבר לי בראש כשנודע לי זה "(השם שלו), מה עשית???"
הייתה כתבה בחדשות על גבר שעקץ נשים בסכומים אסטרונומיים. עם כמה ששפטתי אותן, אני גם הבנתי, לצערי, את המניעים שלהן, ומצבן הנפשי. עד שהעבירו את הערוץ למשחק בין מכבי לפנאתינייקוס, הרגשתי שהשפיות שלי בסכנה, החרדה עלתה, וממש נשמתי לרווחה כשהתמונה התחלפה לשחקנים בחליפות צהובות וירוקות רצים על מגרש עץ. העוקץ נראה ממש כמו הגבר שהייתי איתו בקשר תקופה. לא, הוא לא הוא. אבל הוא פשוט כל כך, כל כך דמה לו. כל כך. ורק המחשבה על זה שגם אני התקרבתי לגבר זר, משומקום, במצב רגשי ונפשי קשה… 
אני מרגישה לבד. שתי החברות שנחשבות להכי טובות שלי ואני – כבר לא. הן כועסות עליי, מאוכזבות ממני. לא יודעת מה. רק מה? גם אני. פעם ראשונה בעולם, זה "גם אני" ולא "רק אני" מרגישה ככה. ועם יד על הלב? זה מנחם. כי הפסקתי ל-רצות. לא מהמילה "רצון", אלא מ"להפוך מישהו למרוצה". פשוט הפסקתי. והן לא מבינות. הן מיואשות גם, הן לא נותנות לי מה שאני צריכה. ואז לא מבינות את התגובה שלי. ומצד אחד, כואב לי שהן נפגעות. מצד שני, אני לא מרגישה עול. אני פשוט מרגישה מבודדת, הולכת ומבודדת, ושהלבד עוד יבלע אותי יום אחד. אבל עם זה יותר קל לי להתמודד, כנראה. לא יודעת. 

אז בקיצור, הכל רגיל.
מחר פסיכולוגית. Vive la… משהו!

היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר (שיר שנכתב על ידי רחל שפירא, הולחן על ידי נחום היימן ומושר בפיה של חוה אלברשטיין. לא, אני לא נפרדת. לפחות לא לצמיתות.)