שפל

התרגלתי… זאת הבעיה

מן הפח אל הפחת, התרגלתי לזה שהחיים שלי עצובים יותר ויותר. כאילו הפרק השמח (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בחיים שלי הסתיים לעכשיו נשאר רק להעביר את העשורים הבאים בעצב. כשהייתי קטנה פנטזתי על החיים שיהיו לי, יהיו לי חברים אמרתי לעצמי.. תהיה לי אהבה. דמיינתי את החיים שלי בלי אף אחד מהם, המשפחה שלי.

אבל הפחדים התגברו, המילים נהיו קשות יותר, הכאב בקושי נסבל וההצגה חיבת להימשך. אז העמדתי פנים שאני מצליחה להתקדם וכל פעם שעשיתי צעד שנייה לפני הסוף נשברתי ולפעמים אפילו התקפלתי כי בהצגה אי אפשר לקבל דברים אמיתיים. החיים היו אמיתיים אבל לא אני.

חינוך של שנים, ניסיתי להבין למה היא שנאה אותי – האישה שהביאה אותי לעולם. חפרתי במגזינים לפסיכולוגיה, קראתי על השפעות של עלייה לארץ – על ההורים והילדים ומה שזה עושה להם אבל התירוץ הזה לא מספיק כי היא הייתה אמא הרבה יותר טובה לשאר הילדים שלה. חשבתי על זה שאני הכי חכמה מביניהם וכל אחד יודע איזה מעצבן זה להתווכח עם ילד שיודע מה הוא אומר, אז אמרתי לעצמי אוקיי הייתי די הרבה להתמודד איתו במיוחד לאמא שעלתה ובאה ממסורת שבה לילדים ובמיוחד לבנות אין באמת מילה ולי היו הרבה בשבילה, זה לא עשה הרבה כדי לשפר את ההרגשה שלי אבל קיבלתי את זה שזאת הסיבה שהיא "שונאת" אותי.החיים נהיו עוד פעם קשים מדיי וחשבתי שזה אולי בגלל הטראומה בילדות והעובגה שאני שומרת אותה לעצמי (לא ציפיתי לגילוי אמפתיה אבל קיוויתי להבנה כשהיא תדע שאני לא סתם דפוקה)אז לפני כמה שנים "גיליתי" לה שהבן שלה התעלל בי מינית לאורך שנים כשהייתי ילדה והיא ענתה לי "אמרתי לך לא להיות איתו לבד בחדר".

פתאום עלה לי הזיכרון שסיפרתי לה על המשחק החדש והמוזר של אסף, לבדוק כמה זמן הוא יכול לשכב עליי במיטה כשהוא נמצא עליי-  ונכון זה מה שהיא אמרה לי ותו לא

באותו רגע משהו בי כבה.. אם היא האישה שילדה אותי יכולה להתייחס למה שקרה לי בצורה נונשלנטית אני כנראה באמת לא שווה כלום לא מאמץ,לא אהבה. זה הרגע.

אין לי עצמאות כלכלית, לא דירה אני בבית שלה נלחמת בהרגשה הזאת כל פעם שאני מסתכלת עליה.. השטיח והלכלוך שמתחתיו.