נעלמת אט אט

מצאתי את עצמי שוכבת על הספה והדמעות לא מפסיקות לרדת.

אני טובעת לאט לאט בתוך החושך. האור בתוכי נחנק.

הניצוץ הקטן של התקווה גם הוא נעלם. האשלייה שהכל יהיה בסדר מטלטלת אותי כל יום. עינוי אין סופי כשאני יודעת איך זה יגמר.

אני מוצאת את עצמי מאבדת שליטה ועושה דברים שלא עברו בראשי, ואז אני קולטת "מה לכל הרוחות עשיתי"

סבתא שלי מידי פעם פולטת סיפורים על כך שאמא שלי לא טיפלה בי, ורק יצא לבלות. אני תמיד נשארתי מאחור…

הגורל שלי נכתב מזמן, ואני נולדתי לחושך שיקח אותי…

מעולם לא פגשתי ידיים שיתפסו אותי מלפול לתוך התהום. נגררתי לשם בלב ברירה…

כל יום העינוי, כל יום מלחמה על השפויות שלי.

בלילות כשאני לבד במיטה ואני רואה את הצללים מסביבי, אני מתפללת שזה יפסיק ובבוקר אני קמה לגלות שעוד חתיכה ממני נאכלה…

זה כבר יותר מידי עמוק מתחת לעור, מחזיק בי ואוכל אותי.

השמש בבוקר כבר לא מרגישה אמיתית, זה כמו תמונה יפה, כמו חלום רחוק.

האביר האמיץ כבר לא יבוא לעזור, אם כבר אז הוא ישרוף אותי…