ט.נ-הצל שלי

המוזה לכתוב כאן חזרה אחרי התעסקויות אחרות. הפרעת הקשב היא כנראה שלה, ולא שלי?

והמקל הליכה שהפך לחלק בתלתי נפרד מהלוק, התדמית, חלק ממני…הצל שלי.

אני לא יודעת אם אני סוחבת אותו או שהוא סוחב אותי, אבל לא מתה על התלות שפיתחתי בו. בלעדיו אני מהנדסת כל צעד, מחפשת ונאחזת בקירות ומרגישה (נראת?) עקומה, שברירית, אבודה. זאת גם עבודה פיזית ומכנית לא קלה במיוחד.

אומרים שהמקל נותן בטחון ממעידות/ נפילות.
אבל שהוא איתי אני מתמודדת לא טוב עם תשומת הלב שהוא מושך אליי. מנסה להינמנע ממקומות הומי אדם, אבל תמיד נתקלת איכשהו בפרצוף מוכר, עיניים חודרים שמעיפים אותי תמיד מהרגליים.

לא בא לי להסביר שבזכות הגולם הזה אני יוצאת מהבית, מתפקדת סמי עצמאית. עד עכשיו יכולתי להסתובב עם הט.נ שלי שקופה לגמרי. ולי זה לא הפריע, להיות חופשיה מהרגשות, עודף המודעות העצמית והצורך לתת דין וחשבון.
אבל זהו. נפל האסימון מה שנקרא. הט.נ. הוא חלק בלתי נפרד ממני. ואי אפשר להשאיר חלק ממני בבית.

לקח לי המון זמן להבשיל עד שרכשתי אותו, עד שלמדתי ללכת איתו ועד שהסכמתי להוציא אותו מהאוטו. והיום אני מבינה תוך כדי הכתיבה שהמקל הזה כנראה מכין אותי לשלב הבא. אבל אין לי זמן עכשיו לדמעות.

אז המשך יבוא.