כמו צונאמי
לבד זה לא תמיד כיף, אבל עם אדם שלא מבין זה גרוע יותר.
מזמן הבנתי שדייטים זה לא בשבילי, להכיר מישהו ואז לספר להם את הסיפור שלי כל פעם מחדש, להסביר להם מה הטריגרים שלי ומה הטראומות….
עבר עלי הרבה, כל יום משהו קרה, משהו נפל עלי, משהו העלים לי את הקרקע מתחת לרגליים…
לא היה מישהו לתפוס אותי, ללוות אותי, להדריך אותי, לעזור…
כשהייתי קטנה ראיתי והבנתי מה אלכוהול עושה לאנשים, ראיתי איך נראים אנשים שיכורים שעדיף לא להתקרב אליהם, ראיתי איך נראים אנשים שלא אכפת להם ממימך והם עושים טובה שמכינים לך אוכל.
בהיותי ילדה קטנטנה הייתי אחראית או חכמה מספיק כדי להיזהר בכביש, לא ללכת רחוק מידי, לא להתקרב לאנשים זרים שקוראים לי, לא לגנוב, לא להרוס משהו שהוא לא שלי…
אחרי זה הייתי מספיק חכמה להבין למה לא להסתובב עם האנשים הלא נכונים, לא להיכנע ללחץ חברתי, לא לקחת סיכונים מיותרים שמי יודע איך המצב יגמר…
לבד, לבד. כמה כוח הלך על שמירה עצמית? כמה דמעות התבזבזו על אנשים צבועים, כמה פעמים הייתי צריכה לעמיד פנים שאני בסדר כשבפנים אני כל כך רחוקה מבסדר…
כמה פעמים הייתי צריכה לשים את עצמי בצד כדי לרצות אחרים? כמה פעמים ויתרתי על עצמי כדי לשמר שקט באזור…
אני עייפה.
עכשיו כשאני המבוגר, מן הסתם מצפים ממני להיות אחראית…אבל זה כבד עלי כל כך.
זה בסדר להישבר מידי פעם, ללכת הצידה, לתת מנוחה לנפש אבל אז אחרים מתחילים לתת מבטים ולשאול שאלות שאת התשובות הם לא מבינים…
עברתי יותר מידי בשביל בן אדם אחד. נעלצתי לעבור אותם בגלל אנשים אחרים כי הם חשבו שזה לא ישפיע עלי. אבל זה הכה בי כמו צונאמי כל כך הרבה פעמים..
נלחמתי על כל נשימה ולהילחם זה כל מה שאני יודעת. עכשיו כשנשטפתי על החוף, לאן עכשיו?
מה אני עושה עם עצמי?
מה אני עושה עם השנאה?
מה אני עושה עם כל הכעס והתסכול?
מה אני עושה עם כל הצלקות?
איך אני מחייה את החלומות והמטרות שלי כשאין לי כוח לעמוד כבר.
לפעמים פשוט בא לי לעשות צ'ק אוט ולא לחזור…
כל כך מיואשת ובעולם המצב לא יותר טוב, מלחמות ואינפלציה…ורק אני מדבר עם עצמי ומנסה להרגיע, אומרת שהכל בסדר, אין מצב חירום…
אבל אחרי כל מה שעברתי וראיתי, מי אתם שתגידו לי שאני מגזימה. הכל אפשרי היום…
מישהו גם בטח יגיד שאני אקח את "הכל אפשרי" למקום חיובי- 'כל הדברים שאני רוצה בחיים זה אפשרי.'
בנתיים אני אשאר על החוף עד שתגיע הסופה ותגרום לי לקום ולהילחם שוב….
