מתמודד

היה לי קושי בעבר עם השינוי בשיח והשם החדש שבחרו – "מתמודדים". זה הרגיש יותר מדי פוליטלי קורט, תלוש ובנאלי. העדפתי לשמור על המילה חולה נפש. חשבתי שלפחות ככה יש כנות במי שאומר את זה. חבר שקרא לי ככה נחשב אדם שמקבל אותי כפי שאני וחבר אמת. עם הזמן התחילה להפריע לי המשמעות של חולה נפש יותר. יש בביטוי טעם של קורבן, כמו אדם שנידבק בוירוס לא באשמתו וחולה.
יש בשפה ובמילים כוח עצום ומעצב. כמובן גם, שכשהתחיל הביטוי "חולה נפש" הכוונה הייתה טובה.
באותה תקופה, על חוסר שפיות היה הרבה האשמה.
"למה הוא מתנהג ככה?"
"איזה מוזר".
"למה הוא לא יכול לנסות להיות יותר נורמלי"
לכן הביטוי "חולה נפש" הביא איתו חסד בזמנו. הזמנים עברו ותקופות השתנו. השכלול האחרון לביטוי = "מתמודדים" מתאים בצורה טובה יותר. הוא נותן טעם של אדם עם קשיים שמתמודד איתם, כל חיו ולא עוד חולה שרק רוצה שירחמו עליו. מצאתי בביטוי "עוצמתיות". ברור לי שגם המילה "מתמודד" תהפוך לקללה בדיוק כמו שקרה ל"חולה נפש". ברור לי שבעתיד יהיה צורך במילה חדשה. כרגע, אני בוחר לשנות את הביטוי לשל עצמי ל"מתמודד", לזנוח את היותי חולה נפש. וכךלהוריד האשמות מיותרות ולרכך את הסבל הבכל מקרה קיים. אני מאמין, באמת, ש"מתמודדים" ש-מתמודדים הם זן נדיר והמשובח ביותר. אני שואף לזה ומזכיר ברגעי קושי. הרי בסיפורים, הכוח להתמודד עם המצבים הקשים ביותר הם מה שהופך גיבור לגיבור. וככל שיש יותר קושי, ככה הגבורה להתגבר עליו יותר מפוארת.

טקסט שכתבתי בהשראת חז"ל אחרי שהבנתי בבית החולים הפסיכיאטרי עד כמה חסרים טקסטים כאלה

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו.
לא מנצח צבאי הכובש ערים אלא מי ששולט על רוחו.
לא האביר הצד דרקונים אלא האדם שחי ביחד עם שדים.
לא התהילה היא בשביל האנשים שחיים מעל ההרים,
אלא בשביל החיים בחושך בור השאול.
לא בשביל ורד היופי אלא רתם המדבר.
לא במעשה גבורה אחד אלא במיליון רגעים קטנים שהרגליים ממשיכות במסע.
בעצימת העיניים, בנשימה העמוקה, בתפיחה על החזה ובצעד הבא