נמאס לי
כשבאה החרדה באלי להעלם לכמה זמן
לטוס מכאן רחוק לאיזה אי בתאילנד
ולחזור רק כשהיא תעלם מחיי
אני מוצאת את עצמי מדחיקה אותה בכוח כאילו שאם אני אתעלם ממנה
היא תעלם
במקום לנשום שניה ולנסות "לדבר איתה" אני פשוט בורחת לכל דבר שיכול להסיח את דעתי המכאב
אם זה לסרט/פוטקאסט/כל דבר אחר שמשתיק לי את המחשבות
אי כל כך הרבה זמן חיה איתה עם החרדה ואחרי כל כל הרבה שנים של מלחמות מסתבר שעייפתי
עייפתי מלנסות לעשות איתה הסכם שלום כל פעם מחדש
עייפתי מליפול ולנסות בפעם המי יודע כמה שוב לקום
אם הייתי יודעת שיום אחד היא תעלם אולי זה היה נותן לי כח להתמודד איתה
אבל כרגע היא כל כמה חודשים קופצת לבקר
ואז היא מתעללת בי כמיטב יכולתה גורמת לי לפחד מכל דבר קטן לשנוא את עצמי ואת כל העולם
אז כרגע אני בוחרת להתעלם ממנה
אפילו שאני יודעת שבכך אני טועה טועה ובגדול
אבל תבינו אותי-עייפתי
עייפתי מללחום///
