לא מצליחה

זה כל כך קשה לסלוח, לא להתאכזב, לא ליפול לזה שוב.
להתייסר על מה שאכלתי, לכעוס על זה שבכלל אכלתי. כי זה לא בסדר.
אבל אסור לי לכעוס, אני אמורה לקבל את עצמי ואת הכעס שלי ואז זה אמור לגרום לי לא לכעוס, נכון? אז אולי אני פשוט מקולקלת?

אכלתי עכשיו ואני לא יכולה, לא יכולה. כל כך רוצה לבכות ולצרוח.

וכל היום הזה הרגשתי את הראש שלי עולה באש עם כל הכעס הזה. ועדיין זה חםםם
ונזכרתי בכל הכאב הנפשי והפיזי שהיה לי אז, שכל כך ייחלתי למות ממנו כי לא יכולתי לשאת את זה יותר.
אבל הוא השאיר אותי.
כמה רציתי כבר שהכול ייגמר, ובלי כוחות הייתי הולכת עד שהבנתי שלא משנה כמה קיצוני אני אלך כלום לא יקרה לי, כי ככה הוא החליט. רק רציתי ליפול, להתמוטט, להגיע לאיזו נקודת קצה שתנער אותי. אבל היא פשוט לא הגיעה.

וקורס פסיכופתולוגיה הרבה יותר קשוח ממה שחשבתי. מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מסתכלת על המסך עם דמעות בעיניים.
אבל אני יודעת שזה יהיה קל. כמו שהיה קל לעשות את העבודות בקורסים האחרים בפסיכולוגיה, כי עשיתי אותם על עצמי וכבר ידעתי כמעט הכול. אתם לא צריכים להסביר לי איך זה מרגיש, ומה הסטטיסטיקה, ואיך מטפלים. קראתי את הדברים האלה כל יום במשך שנים.

לא רוצה להיגעל מעצמי, לא רוצה לכעוס על עצמי.
אני אנושית בסך הכול.

אוף. די. אין לי כוח. לא יודעת מה לעשות. ואל תגידו לי ללכת לטיפול. ניסיתי. לא יכולה עם התחושה הזאת של החולי. אני אהיה בהכחשה וסתם ארגיש מטומטמת שהלכתי.

חוץ מזה, אני בסדר. לפחות מבחוץ.