עצבות

קמתי היום בבוקר ממש עצובה.
פתחתי את העיינים ולא האמנתי שעוד פעם הגיע הבוקר ואיך לעזאזל הוא מגיע כל כך מהר.
שכבתי במיטה ולא רציתי לצאת.
זאת מן תקופה כזאת מגעילה שהכל נראה הכי שחור שיש. שפתאום כלום לא מסתדר, שהצרות באות אחת אחרי השניה ולא נונתנת לי רגע להתמודד.
עצב כזה עמוק שמגיע מבפנים, שמרוב שרע לי אני כבר לא יודעת לומר ממה אני עצובה או על מה אני בוכה.
שדבר היחיד שבא לי זה לחזור למיטה.
שכל כך בא לי לשתף אבל אין לי טיפה של חשק להתחיל ולפעמים זה מרגיש כאילו אין לי גם למי.
נראה לי שמילת המפתח פה זה חשק. אין לי פאקינג חשק.
אני יודעת בתוך תוכי שזה יעבור, שזה כמה ימים, שבועות או חודשים לא נעימים אבל זה יעבור כמו תמיד. ועדיין, זה מרגיש כל פעם מחדש כמו הדבר הכי קשה שיש.