My&full&ass

זהו זה ברקע. 16.11.22
16:18

אלון המתנדב של ער"ן אמר שיש הבדלים בין פייסבוק לפה, לכמוני, ואף פירט אותם. כן, כמוני מנצח.

אתמול בלילה התקשרתי לער"ן. הרגשתי שזה המוצא האחרון שעוד נשאר לי. אחרי כדורי הרגעה שלא עזרו לי, והתשה של הגוף, אבל בלי מנוחה לנפש ולשכל, למיינד, תפסתי את עצמי מתקשרת. זה היה קשה. מזמן לא פניתי בטלפון. אני רגילה יותר לפנות בצ'ט, או לכתוב פה. או להיעזר בחברים.ות. גם אם מפה, וגם אם לא.
למזלי, ענתה לי מתנדבת מאוד נעימה וטובה. היא ידעה לייעץ לי, וגם להקשיב. להכיל. הייתה לה נמרצות יפה כזאת בקול, והיא עודדה אותי. היא גרמה לי להיזכר בדברים שיש שעוזרים לי. עזרה לי להיזכר, קודם כל, שיש מה שעושה לי טוב. ואחר כך, גם בחרנו מתוכם דברים שאני יכולה לעשות. היא הזכירה לי נשימות, הזכירה לי ריקוד – אם לא פעילות גופנית, וכמובן, את המוזיקה.
פתאום, תוך כדי השיחה איתה, נשמתי אחרת. זה היה כל כך נעים. יכולתי לזקוף את זה לזכות ההרגעה שאולי סוף סוף עבדה, אבל איכשהו אני מייחסת את זה לשיחה הזאת.

כשנרדמתי, זה היה מתוק. אפילו שהתעוררתי באמצע הלילה בין פעם לפעמיים, אני זוכרת שקמתי רגועה. מרגישה קלה. רגועה. נעימה. שמחה, אפילו, הייתי אומרת. כזו מעין הרגשה של חופש.

בבוקר באה אליי המדריכה מהסל שיקום. בהתחלה חשבתי שלא ארצה לצאת מהבית, אבל אז אמרתי לה שאולי נלך למכולת, כי אין לי אוכל, לחם וחלב. האמת היא שבתחילה רציתי ללכת לסופר, אבל לא רציתי להיתקל באחד העובדים שאני אוהבת, שמכיר את אמא, ובכל פעם שאני רואה אותו, אני בוכה. הוא חמוד, והוא אוהב אותי ואת אמא שלי, ומחבק אותי ומחייך. ובכל פעם שאני רואה אותו, אני בוכה. אז היא שכנעה אותי ללכת למכולת במקום. והלכנו, וישבנו אחר כך קצת בגינה שמאחורי הבית שלי. והיה נחמד. בסוף לא עישנתי סיגריה. היא עישנה.

היא ליוותה אותי הביתה, ועליתי. שמתי מה שהיה צריך מקרר במקרר, וכמובן, חזרתי לשכב בספה. חיפשתי מה לראות, במה לצפות בטלוויזיה. אמנם פעם מאוד אהבתי את פרטנר, אבל היום הם כבר מאכזבים אותי. מצאתי איזו תכנית מערוץ ההיסטוריה בוי.או.די עם מורגן פרימן, על בריחות גדולות של אסירים מבתי כלא. צפיתי בפרק אחד, היה די מעניין, ואז נרדמתי בתחילת הפרק השני. כשהתעוררתי, היה כבר לקראת סוף הפרק השלישי.

הבנתי שאמנם קניתי אוכל, אבל להכין מזה משהו עכשיו, ארוחה או משהו כזה, קצת גדול עליי. אז הזמנתי. זה צריך להגיע, קצת מתעכב.

אני מזכירה לעצמי להיות מיינדפול. פעם מיינדפולנס מאוד עזר לי. ואז, כשהחיים נכנסים, ואת בקושי זוכרת איך קוראים לך, אז לעזאזל פרקטיקות ולעזאזל נפש, ולעזאזל איך את מרגישה. קשה לי עם חבר שלי. אתמול היה קשה. הוא היה צריך אותי, ואני אותו, ולא הצלחתי להסתדר עם הנוכחות שלו. שנינו התנגשנו קצת. עד עכשיו הוא לא יצר איתי קשר. טוב, אני מעדיפה לשמור פרטים יותר פרטיים ביני לבינו.
אבל יש תובנה אחת שיצאתי איתה אתמול מהשיחה עם המתנדבת: לשמור על מיינדפולנס. מגיע לי. לשים לב אל עצמי, להיות בשביל עצמי. היא הזכירה לי משהו מאוד יפה: אני יכולה לקבל את כל העזרה שבעולם, את כל הטיפולים, השיחות, תרופות. אנשים, הכל. אבל אם אני לא אעשה דברים לעצמי, אקח את עצמי בשתי ידיים, גם כשקשה, בבין לבין, כשאני כן מסוגלת – זה בסדר לרדת מהסוס להתרענן ולנוח, אבל אחר כך להמשיך לעלות עליו ולהמשיך – אני לא אתקדם. היא מאוד עזרה לי. מאוד מאוד.

אז מה יביא יום? כבר אחרי הצהריים. יש היום יום הולדת לחברה. זאת אומרת, התאריך שלה הוא מחר, אבל היא חוגגת היום. הזמינו אותי אתמול. זה היה מהרגע להרגע. בת דודה שלה הזמינה אותי, כדי להוריד עליה מהעומס. היא גננת, היא לומדת לתואר שני, היא התארסה. מלכה.
אבל אני לא חושבת שאלך. אני שומרת לעצמי את הזכות להחליט בקרוב לתחילת המסיבה, אבל קשה לי לראות את עצמי הולכת. אני לא מרגישה כל כך טוב. ופה אין עניין של לוותר לעצמי. יש עניין של רצון ושל יכולת ושל בחירה עם מה להתמודד.

אני מתקשרת למסעדה שממנה הזמנתי את האוכל.. הוא מתעכב.
אמרו שיגיע בדקות הקרובות. נו, שוין.

אני מתחילה להתפזר.
בואו נדבר יותר מאוחר?
תודה שקראתם.
לולי.