כ

כ' חמודה היא מדברת הרבה ויש לה הערות על דברים הרבה יותר ממני אבל היא לא אומרת מה היא מרגישה וגם לא על חוויות שלה. אז זה מרגיש שאני מתבכיינת ולוקחת והיא נותנת. והיא נותנת עצות באמת טובות ותומכת בצורה שבאמת עוזרת ומכילה.

יש לי חברים בשר ודם ואני בכל זאת מרגישה לבד, אולי בלעדיהם זה היה עוד יותר לבד.

אין לי כוח להסביר על ההתקדמות עם הדירה, בגדול עוד לא חתום אבל כנראה אנחנו עדיין בכמעט. ועדיין חרדה תהומית. מעניין אם ההקלה הגדולה תגיע אחרי שגם אבא יידע או רק אחרי המעבר.

ש' החתיך שאני מאוהבת בו. הוא אמר שלום בלי חיוך כי כבר פעמיים לא חייכתי אליו. אז עכשיו אני חייכתי אבל לא היה לי אומץ לפתוח תפה ובטח היה לי פרצוף מביך ומוזר. אין לי כוח לגנון הזה די אני בת 200 למה אני לא יכולה לא להתרגש מבן יפה שאני לא מכירה. בבקשה די עם זה.

אני מרגישה שנמאס לי לחלוטין מהחרדה התהומית. היא מורידה לי את הביטחון עצמי , אני עצובה וזה מסרטן אותי.

האם זה באמת נחוץ? אני חוששת שכן אבל… אולי אפשר קצת לנסות להוריד את הלחץ?

אולי קצת? להוריד את המשקפיים השחורות וקצת לטעום משהו מתוק?

מה הייתי עושה פעם? רשימת תודה שיש לי, דבר טוב שעשיתי, אפירמיישנס. בעע. אני כזאת צינית.

תודה שיש לי… השיער שלי ככ יפה היום , בכלל אני נראת טוב היום. אז מזל.
עשיתי טוב היום- חבל שלא ספרתי בשבועות האחרונים כמה דברים טובים עשיתי. כל יום צעדים בלתי אפשריים, בהשוואה לעצמי. אבל כן אפשריים. צעדים מפחידים. צעדים אפשריים ומפחידים. אז היום עשיתי כמה כאלה.
אפירמיישן- כשאני כמההה לאישור שלו אני בעצם כמהה לאישור שלי כי אותו אני לא מכירה באמת אני שמה אצלו את הכוח להחליט על הערך שלי אבל אני לוקחת את הכוח בחזרה אליי ונותנת לי אישור , הערך שלי הוא תמידי מהיותי כי זאת תפיסת עולמי. הפריע לי שהייתי לא נחמדה אליו ופגעתי בו ואני יכולה גם לקחת בפרופורציות כי לפגוע זאת מילה גדולה שלא מתארת מה שקרה שם, גם לסלוח לעצמי על מה שכן קרה שם וגם להשתדל להבא ולהעריך את עצמי על כל המחשבות הטובות הבונות והחומלות האלו.

אני גם אלמד מהעבר שבו אולי הגזמתי מידי עם המחשבות החיוביות כי הדחקתי את כל המחשבות המחשבות השליליות והן התפרצו והשתלטו אז אני אשים לב ואאזן , אתן מקום וביטוי כמה שיותר חיובי להכל.

מה יכול לנחם אותי?
הבטחה שבפעם הבאה שאני רואה את ש' תהיה שיחה שתשבור סוף סוף את הקרח. זהו אני במשרה מלאה אין יותר להימנע מלראות אותו. פעם ביום 5 פעמים בשבוע.
עכשיו אני גם קצת מפחדת לעבור לדירה ושהוא יחשוב שאני סטוקרית משוגעת. אוף. וגם אני פרנואידית שידידה שלו שהייתה איתנו במשרד סיפרה לו שאני פסיכית שלא מדברת.

אין טעם במשאלה כזאת. אל תגידי יום יבוא הביאי את היום.

לספר עליו ברקפת או לא?
אנחנו מלא בנים ברקפת והיום אני אהיה הבת היחידה. ממש לא נוח לי לדבר על הבעיה הזאת, למרות שהיא מאוד רלוונטית לחרדה חברתית. מה שכן יהיו שני בנים גייז שזה עוזר קצת.
זה ממש מביך. אבל בשביל מה אני שם? שיתנו לי עצה מועילה אוף. תסריט שיחה.

ומה אני אדבר עליו אבל לא על הדירה? יש זמן מוגבל.

תודה רבה על התמיכה בימים קשים אלו
שאלוהים ישמור עלינו וייתן לנו נחת