ערבוב של הרבה דברים

זה הכול ביחד. אחד בתוך השני.
תכלס תכלס, הפרעת אכילה היא סוג של הפרעת חרדה, לא?
כלומר, חלקים ממנה הם מאוד דומים.
כמובן כל אחד וההתמודדות שלו, אבל החרדה מאיך שארגיש אחרי שאוכל גורמת לי להימנע מלאכול- זה ממש כמו חרדה, שבה אדם פוחד ממשהו אז הוא נמנע ממנו, או מכל דבר שעשוי לגרום למפגש עם אותו דבר.

וכל התקופה הזאת, שאני מעמיסה על עצמי עוד ועוד ולא יודעת איך לעצור זה גם דומה. אני דוחקת את עצמי מעל היכולות שלי, מעל הטבע, מנסה לשרוד בתנאים קשים, אולי כדי להרגיש שליטה, אולי כדי להרגיש שאני מסוגלת. אולי כדי להתמוטט.
אותן סיבות שהיו לי כשההפרעה התפרצה, לפני כמה שנים.
התירוץ של "אני פשוט עייפה" כשאני מרגישה ממוטטת ואף אחד לא יבין. זה פשוט אותו דבר. מתפוצץ לי הראש ופתאום הסחרחורות ואני מחזיקה את עצמי חזק להיראות חיונית ושמחה ופעילה. והזמן המאוד מוקצב שיש לי בבית כדי לשכב לרגע על הספה ולקום מהר לדבר הבא.
הקושי להתרכז, הלחץ המטורף, פחד מזה שאני לא עומדת ברף שהצבתי לעצמי.
האנרגיות שעולות ויורדות, גבוה ממש ונמוך ממש. בבום. ההסתרה. שלא יחשדו שאני לא בסדר. כי אני תמיד בסדר.

שום דבר מזה לא מחזיק לבד? מה קדם למה? מה משפיע על מה?
מה עובר עליי? מה באמת הגבולות שלי אם אני יודעת שאני אשרוד את זה כמו ששרדתי תמיד? אולי אני סתם מגזימה ואני בסדר?