Moccus

החליפה מרגישה כמו כלא שנבנה רק בשבילי. חונקת אותי בצוואר, וננעצת על גופי. היא מסווה את כל הפרא שבי ממבטים של אנשים שיפוטיים.
כאילו נועדתי להרשים את אותם אנשים צבועים.
אני לא רוצה לחיות בעולם הזה, שבו הצבוע מאשים את הכנה בכנותו, מאשר להיות אדם אמת בעצמו.
אבל אני אשאר פה. עוד קצת. לעולם הזה לא אכפת מה החלשים רוצים. העולם הזה אוכל את החלשים.
אני לא יודע אם החץ עדיין באוויר, או שהוא ננעץ בגופי, אני עדיין לא מרגיש אותו.
אולי זו קדחת העבודה. אמרתי שאני אתמודד עם זה.
בדרך משם ראיתי על הקיר "הדבר הטוב היחיד בבעיות הוא שהן עדיין יהיו בעיות מאוחר יותר. לא צריך להתמודד איתם מיד".

אני לא מפסיק לחלום על חזרי בר. הם באים בעשרות, אולי מאות. חלק מהזמן את דוהרים סביבי למטרה מסוימת, חלק מהזמן הם דוהרים דרכי.
הם מריחים רע, בעלי פרצוף מעוות שרחוק מכל נורמה אנושית, הם על גבול הסיוט לעיניים. אבל הם כנים.
הם עוקבים אחרי מוסר מסוים. לא בטוח אם זה צדק אלוהי או נקמה עיוורת.
לפעמים הם עושים איתי צדק ונוקמים באחרים, ולפעמים זה ההפך. תלוי לאיזו אוזן השאלה הזו מגיעה.
אני לא יכול לעצום את העיניים מבלי לשמוע את הדהירה שלהם ולהרגיש את הריח באפי.
ככול שאני מפחד יותר, הם כועסים יותר.