יום קשה עבר על כוחותינו

הוא בכלל לא מהגרועים שלי, אבל זה היה איכס ופיכס.
אכלתי הרבה, אמא הכינה מוקרם תפוחי אדמה, לקחתי מנה אחת קטנה, אמרתי לעצמי שאני לא אקח עוד אחת. ואז כמו מטומטמת אכלתי שוקולד במקום. אז נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, פרסתי את מזרן היוגה שלי ועשיתי ספורט. אחד קשוח, שאיכשהו פתאום היה יותר קל מאשר בפעמים הקודמות כשניסיתי.
הסתכלתי על עצמי, על השרירים שהמשפחה שלי לא אוהבת שיש לי, אבל הם לא מבינים שזה מה שמחזיק אותי. שאני לא יכולה לסבול את עצמי בלי ספורט, שאני לא יכולה לצאת מהבית בלי להרגיש שעשיתי מספיק. שאני סחוטה מעייפות אעשה באחת בלילה כי לא הייתה לי הזדמנות לעשות לפני אבל אני פשוט חייבת לעשות כדי לשרוד נפשית את היום שאחרי.

ואז אני שוב אומרת לעצמי שאני חייבת להחזיק, לא להתפתה, לא לאכול. לשלוט בעצמי.
אני כן צריכה לאכול משהו כי אחרת יקרה מה שקרה לי הערב עם השוקולד. אבל די. לא רוצה.

אני לא רוצה להיגעל מעצמי, לא רוצה להינעל בחדר ולעשות ספורט ולחשוב על זה שזה לא מספיק.

שום דבר אף פעם לא מספיק משום מה.