היום פסיכיאטרית.

היא נפגשת איתי כל חודש.
אני כבויה. לא סובלת. לא. כבר לא. יום עסל, יום בסל. יום דבש, ויום בצל.
התרחקתי.
אני עייפה.
השבוע ביטלו לי את ה: סשן הקלטות (המפיק היה עם מיגרנה), טיפול כי הפסיכולוגית חולה, מדריכה מהסל שיקום כי היא חולה. אז ביטלתי את המתאמת טיפול, כדי שלא אצטרך להיות באמוק לחזור הביתה רק בשביל שעה ביום (היום, בבוקר), ובערב יש לי את הפסיכיאטרית וזה לא בעיר שאני גרה, אלא בעיר של חבר שלי. פה אני נמצאת.
מצד אחד, כל ביטול הביא לי אנחת רווחה.
מצד שני, זה לא מספיק. אני רוצה עוד. רוצה כלום ושום דבר.
קיבלתי הצעה מאוד משתלמת, לצילום קליפ לייב לשיר שלי, מנגנת ושרה. המחיר מאוד אטרקטיבי, והאיכות של ההפקה הזאת נראית מוכחת כי יש הרבה שהם כבר הפיקו וראיתי, ובאמת מרשים. הקושי שלי הוא בלהתחייב. מקודם כן שילמתי. אני צריכה להיות זמינה לכך רק לבין שעה לשלוש בעוד שבוע ביום אחד, וזהו. נשמע פשוט. אבל מפחיד.

אני וחבר שלי. ביחד. אוהבת.
שונאת את עצמי.
שונאת את זה שאני שונאת את עצמי
ונכנסת בעצמי.

בואו איתי לעזאזל. מזמן לא ביקרתי שם.