מחילה
הרבה זמן לא נתתי לעצמי ככה זמן, כמה חודשים.
עם האוזניות והמזרן יוגה, להירגע אחרי הספורט. לומר לעצמי לא להמשיך, לא לעשות עוד.
הדלקתי שירים רגועים, ופשוט ישבתי. נשמתי. לא חשבתי על כל מה שמלחיץ אותי.
ניסיתי למחול, לעצמי.
על כל מה שאכלתי, על כמה שאכלתי, על איפה שאני היום, על הגוף שלי,
על הקושי שלי להתמודד עם לחץ.
שמתי הכול בצד, אמרתי לעצמי שאני בסדר והכול בסדר.
אבל…
לעזאזל עם העבודה וההגשות האלה. הן אפילו לא באמת חלק מהעבודה שלי, זה סתם כי אני מתמחה. הייתי צריכה להגיש לפני שבוע וחצי. גם פעם קודמת הגשתי באיחור ואמרתי שאני מצטערת ואשתדל שלא יקרה שוב.
למה בא לי שיקרה לי משהו רע רק כדי שלא אצטרך להגיש את זה?? כדי שיסלחו לי? כדי שלא יצפו ממני להגיש?
למה אני כל כך קיצונית?? זה פשוט דפוק.
זה תמיד עוד טריגר, לאותה התקופה בתיכון.
היה באלי למות רק כדי לא להגיע לתקופה של הבגרויות. ואז חשבתי לעצמי מה מר שר החינוך היה חושב לעצמו אם הוא היה יודע שהבגרויות הן טריגר לאובדנות.
פשוט שונאת את זה שאני לא יכולה עם הלחץ.
ואכלתי מגעיל היום, ממש. באופן כללי.
אני מנסה לקבל את עצמי, באמת מנסה. ולפעמים זה מצליח, אבל כשזה לא זה מרגיש כל כך דפוק.
