לפני הפסיכולוגית. שוב. וייתכן טריגר. לא בכוונה.

הירקון זורם ונשפך לים. הזונות גם.
זה הנוף שמולי עכשיו. ירקון, ארובת רידינג, אקליפטוסים, סככה שפירקו לה את הסכך, הייתי יושבת שם הרבה. ספסלים. ירוק. יונים. עורבים. מוזיקה בפלאפון. לא החלפתי מילה עם הנהג מונית. מכנסיים וורודים בסגנון טאיי-דיי, סוודר ירקרק עם פנינים לבנות תפורות לו, מעיל משובץ כחול שקניתי בסייל לפני קיץ וחצי לפחות, כי 70% הנחה זה משהו שלא מוותרים עליו. וגם לא המעיל הזה. אז מה אם היה קיץ.
בדרך לפה חשבתי על לפני שנה. לא בדיוק, אבל פחות או יותר. פחות. כשהפסיכיאטרית גמלה אותי מבנזו. היה קשה. אבל כשלא היה קשה, היה טוב. ואתמול בטלוויזיה הייתה תכנית תחקירים על איזה בן זונה אחד שמיכר את בנות הזוג שלו לתרופות מרשם, פסיכיאטריות. עד שאחת מתה. כולם אומרים שמאובר דוז. רק המשטרה לא מצאה מספיק ראיות, והוא ואבא שלו אומרים שהיא מתה, הארוסה שלו, רק לא מהכדורים. יום אחד- אסיוול. יום שני- קחי עם זה עוד משהו, כי המינון של אתמול כבר לא ישפיע עלייך. אפס. בן זונה. אידיוט. חרא של בנאדם. לא בנאדם. יצור. חלאה. נאלח.
ומנגד, כמו שירה איסקוב – כבר הפסקתי לבקש מאלוהים שיסלח לי על הדעות שלי – אישה, את רואה שמי שאיתך מתמסטל 24/7, מזייף תרופות מרשם על שמך, על שמו, את לוקחת כדורים ממישהו שלא רופא ולא כלום? את אבודה? טוב, עד כמה? עד כמה??? לכי לרופא שלך, תתייעצי, תבקשי עזרה. רוצה סמים? תקני סמי פיצוציות,. קני ירוק בטלגראס, תהיי אחראית על החרא שאת לוקחת, תבחרי מה לקחת, יא מטומטמת! וזה לא שאני מאשימה אותן בחרא שהן עברו. אני מאירה על זה שיש להן אחראיות. לפחות אל תלכי שבי אחרי אפס. רוצה להרוס לעצמך את החיים? לפחות תהיי האוחזת במושכות. זה יהווה פחות סכנה ופחות נזק מהחרא הזה שיצאת איתו. הרס עצמי זו התמכרות, אבל תלותיות שאין איך לצאת ממנה היא מסוכנת הרבה יותר.
ולמה שירה איסקוב? כי בעלך בעט בך כשהיית בהריון. והפלת. אז הוא אומר לך "אני רוצה פיצוי – תאומים". לך תקפוץ מאיזה מקום, בחייך. תעשה טובה לעולם הזה ותתפייד. ואת, מה את נשארת? אמא שלך כל כך סתומה. "תחזרי אליו. הוא הצטער. שלום בית". בא לי להקיא. היא לא גיבורה. זיבי. והתקשורת והאמ-אמא של הצהוב והטמטום הקדוש שאנחנו מתפלשים בו רוכבת על סיפור סינדרלה דמיקולו, מכתירה תעודת עניות. ולא, אני האחרונה שמאשימה את הקורבן. אבל עולם, יש הבדל בין מישהי שקופצים עליה באמצע הרחוב או ילדה שאיזו מפלצת אונסת אותה בבית שלה, במיטה שלה בפיג'מה, לבין אישה, נערה "מבית טוב", הורים, משפחה, לימודים, עבודה, שההורים לא הולכים לראות איפה הילדה שלהם חיה אפילו, נותנים לה לגור אצל חבר לפני חתונה (דתיים, כן?), לא חיללו שבת, ריבויינה של עויילם! כדי לנסוע לבת שלהם, לבדוק אם י שלה דופק כי חברה אומרת שהיא יודעת שהיא בסכנה, שהיא בסך הכל בקצה השני של העיר – לא מעבר לקו המשווה! בא לי להקיא. איכס, איכס, איכס.

לחיי מה שהיה פה כשנולדנו ומה שיישאר פה אחרינו. אנחנו נפסיק יום אחד לחיות. עד אז, בהצלחה, אנא עארף.