בין ערביים

כמעט שמש מול החלון. אני פה לבד. המעט אורות שדולקים באופק מאירים כמו כוכבים לרקע האינדיגו.
המעט צלילים שהאנשים עושים נעלמים בין רעש הרוח והעלים.
אני לא יודע איפה אני. זה לא רע.
רק חושב על החיים ובו בזמן שוכח מהם.

עכשיו לילה. והיא הביאה איתה את צינת הלילה.
ואין לי אלים להביט אליהם, מעלי רק חושך.
ואין לי אנשים לקרוא להם, סביבי שממה.
ואין בי אדם לנחם, רק תהום.