לגדי.

אני רוצה לבקש ממך סליחה.
אני גיליתי אותך מחדש לא מזמן, וזה הוביל אותי לאשפוז נוסף, אבל אתה לא אשם. טוב, לא רק אתה אשם.
נתת לי כל כך הרבה. שמרת עליי כל כך הרבה, אפילו שלא ידעת איך, אז ניסית. ולפעמים זה פגע – בול, לא פגע וגרם כאב. ולפעמים גם כאב, כן.
אתה תמיד תהיה יקר לי. את כל השנים המעצבות שלי עברתי תחת איזו מטרייה שלך. אתה לא נאור, תודה לאל. ועם כמה שמצאתי את עצמי במשך השנים נמצאת איתך ומתגעגעת לנאור, אוי, כמה שלמדתי את הלקח בין החשובים בחיים שלי.
אני כל כך מקווה שלא יכאיבו לך יותר בחיים. השמועות אומרות שהיית מאורס, אבל לא סיפרת לי את זה בעצמך. אז לא לחצתי. העדפתי לתת לדברים לזרום לפי הלחץ שלהם. כלים שלובים, או משהו.
בכל אופן, אני יודעת שהיא צילקה אותך. אני יודעת שגם אני. אני יודעת שלא התכוונתי. אני יודעת שהייתי צריכה לקחת ברייק מעצמי, ממך, מסדנת הכתיבה שלקחתי, מהעלום, ובמקום זה – לקחתי אובר דוז. לא הייתי צריכה לתת לך להחליט או להניח שאנחנו צריכים להיפגש כדי שתיפרד ממני. כדי שזה ייעשה פנים אל פנים. ועובדה, אתה בעצמך אמרת אחר כך "טעיתי כשחשבתי שיהיה נכון להיפגש פעם אחרונה". רק שאני אז כבר הייתי בבי"ח. כתבתי לך את ההודעה הכי מלחיצה בעולם, וחסמתי. כאילו "תתבשל לבד. תסבול". ועוד, כשהשתחררתי, ניסיתי להתקשר אלייך, כתבתי לך בכל פלטפורמה אפשרית. סיננת אותי יום שלם. מכולן. ואז הגיע הרגע שבו אני מתקשרת, ומנותקת ישר. אני ברשימה השחורה, בבלוקד יוזרס. גם בטלפון, גם בסמסים, גם בוואטסאפ.
אז לקח לי זמן, ושלחתי לך מייל. הסברתי שם את עצמי, אמרתי לך שאני אוהבת ואני משחררת. התכוונתי לכל מילה. פשוט, לפעמים אני מבינה כמה טוב (עם שורוק) היה קרוב אליי, אבל חשבתי שהוא רע. או לא טוב כמו שהוא היה באמת. ואני מעריכה אותך. כי ידעת לשמור על עצמך. וכנראה שגם עשית את זה עבורי, באותה נשימה. גם אם בכלל לא התכוונת.
הדבר היחיד שצרם לי, וגרם לי להיות בוטה כלפייך, הוא שאמרת "אל תשלחי אנשים לדבר איתי", כשסך הכל ביקשתי מנמרוד שליווה אותי למיון להתקשר אלייך ולהגיד לך שאני לא אוכל להגיע, כי אני לא מרגישה טוב. או בבי"ח. ככה או ככה, ציפיתי שתבין. ידעת על המצב שלי. קיוויתי שתשכיל להבין שלא עשיתי את הבחירה הזו בקלות ראש. אלא שזה נעשה מתוך התחשבות בך, כבוד. ושיש לי את הסיבות משלי. אפילו לא רציתי שתדע שאני בבי"ח. ובטח לא למה. רק לא רציתי להיעלם בלי להגיד מילה. זה היה לדעתי יותר מטריד ומפחיד מכל דבר אחר.
לא משנה. נמרוד היה איתי, נסע איתי. הציל אותי. אני אוהבת אותו כל כך. אנחנו מדברים במשך הימים. הוא מרגיש אותי. גם אני מרגישה אותו. ימים, שבועות, בלי שנראה את הפרצוף אחד של השנייה, אנחנו יודעים מה כל אחד מרגיש, ואיך להיות אחד בשביל השנייה. והסטטוס שלנו בחיים כל כך שונה זה מזו.
אני אף פעם לא אפסיק להתפעל מזה.
ועכשיו אני קולטת, גדי הוא בן מזל גדי. והיה לו לפני… 12 או 13 ימים יום הולדת. 35. הוא גדול מנאור בשנתיים. וטעיתי אז בפוסט, נאור חגג 33 אביבים, לא 32. עוד שנה, פחות שנה. פחות. פחות.
בכל אופן. לא יודעת מה. בא לי שהכל יהיה טוב. בא לי שיהיו סגירות מעגל אמיתיות. בא לי שיגור זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. שוב גדי… אבא שלי בן מזל גדי גם כן. אתמול היה לו יום הולדת. וגם החבר הרציני הראשון שלי. וואי, איך אפילו לא עברה במחשבה שלי תזכורת ליום ההולדת שלו באותו יום… כבר היה לו, כן. גדי בסוף דצמבר, ואבא שלי והחבר הראשון שלי בתחילת ינואר. הם אהבות חזקות, בני מזל גדי. הם טוטאליים, הם עוטפים. הם קשים… וואי, כמה קשים. אבל טובים. אבא שלי… לא יודעת איפה הוא בסקאלה. הוא האכיל אותי הרבה מרורים. ברור שגם אני אותו. טוב, זה לא מה שלשמו התכנסנו.

פשוט בא לי שהכל יהיה טוב. שלא אצטרך יותר לחשוב על העבר, ולהגיד לעצמי Could've, would've, should've.
היה פרק בסקס והעיר הגדולה שנקרא ככה. מאז, זה משפט שחקוק לי בזיכרון. כל כך חזק ועוצמתי.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת הרבה או מתרפקת על כנפי הנוסטלגיה, בנוגע לחברות שלי, מהיסודי, מהחטיבה והתיכון, לחברים שלי, החבורות בנים. בא לי לפנות לכל כך הרבה אנשים ולכתוב להם, כמעט כמו שמכורים אנונימיים עושים כחלק משנים-עשר הצעדים. לומר שהם מצטערים על איך שההתמכרות שלהם פגעה באהובים שלהם. רק… מה ההתמכרות שלי? או מה חוש ההרס שלי? טוב, לא חסר.
אבל אני גם יודעת שאני אהובה. ושאני זכורה להרבה אנשים במוח ובלב. בין אם טוב יותר או רע. רוצה להאמין שיותר טוב. וגם אם רע.. זה לא נורא. אני לא רשעית.
גם לא מלאכית. לא טהורה, ולא שחורה.
וואו. לא יודעת. יכול להיות שאני פשוט מתגעגעת לזמנים שבהם לא התגעגעתי לכלום ושום דבר, כי פשוט היו לי דברים? דברים שהייתי עסוקה בהם, בתוך תוכם, תוך כדי? היו את אהבות הנעורים שלי, והיו הפסנתר, והיו הכתיבה אל תוך הלילה, והיו שברונות לב מחברות, דווקא, והיו הלימודים, והיו המורים שעפו עליי, והיה גם המצב בבית. שהוצאתי החוצה תדמית של "כנגד כל הסיכויים, אני מוצלחת". טוב, זה התחיל לחרוק באיזשהו שלב.
אני כבר לא מה שהייתי. אומרים לי שאני חזקה. ואת זה אני יודעת. אבל כיף זה לא. מחשל – כן.

עכשיו אני מתגעגעת לנמרוד. לכתוב לו. להוקיר לו תודה. אין לזה סוף, הא? לפעמים אני מוצאת עצמי חושבת על לפנות לאנשים מהעבר, רק כי אני מחפשת להתמלא. לא מזמן שלחתי בקשת מעקב לחברה מהיסודי עד התיכון באינסטגרם. היא לא אישרה אפילו כעבור כמה ימים. החלטתי שאני מבטלת את הבקשה. דווקא זה מרגיש טוב כשמישהו שם את החוצץ הזה. מנגד, יש חברה אחרת שאפילו שעם השנים התרחקנו, היא הזמינה אותי לחתונה שלה לפני כמה שנים. שתי חברות, למעשה. ועוד אחת, מהשירות. לכולן לא הלכתי. יותר מעמסה כבדה כזו על הלב, ועל הגוף, מאשר חוסר רצון לחגוג איתן. להיפך, שמחתי והתרגשתי בטירוף. במיוחד מהזמנה אחת. היא השאירה לי מעטפה בתיבת הדואר. עם כתב היד שלה. "ללולי". וואו, כמה שהתרגשתי. אין לי מילים לתאר. ולא הלכתי.
יש לי דמעות.
חבר שלי ישן לידי. היום אנחנו חצי שנה ביחד. הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים האלה. ובא לי לבכות.