הייתה אתמול כתבה על "המכללה". אזהרת טריגר.

זה על כמה גברים מסצנת הBDSM בתל אביב. יש להם דירה, והם מזמינים אליהם בחורות, כביכול למין בהסכמה. לבילוי של לילה. של חוויה של בי די אס אמ. לאחד מהם, ה"גורו", יש מועדון שנקרא "טאבו". בכל אופן, העדויות של הבנות הן שכשהן נמצאות במשהו עם אחד מהם בדירה, עוד היו מצטרפים, מהגברים. ועוד הן אמרו שהלך הרוח שם הוא "אין מצב שאת לא רוצה, יש 'לא שכנעו אותך מספיק', 'לא הפעילו עלייך מספיק לחץ'".
ואז ירד לי האסימון.
הבנות האלה העידו או על אונס קבוצתי, או על שידול למין וגם מבנות אחרות שהביאו בנות חדשות. אבל כשהובהר העניין הזה של "לא הפעילו עלייך מספיק לחץ", וכשיש עדות שאומרת שהמנהיג שלהם מנחה את שאר הגברים לזיין גם כש"היא" לא רוצה, חשבתי: נאור.
זה בכלל לא משנה מאיזה מקום זה בא. בין אם הוא אידיוט שלא מודע, מתוסכל מינית, אחד שמעוות בראש, חולה מין, נואש. זה בכלל בכלל לא משנה. אני יכולתי להיאנס. ואני מבינה שלבנות האלה לא היו הרבה אפשרויות לברוח, כי הן היו לבד מול כמה גברים. ועוד משפט שהן אמרו ונחקק לי, זה "ה'לא' שלך לא נחשב". כמה פעמים אני אמרתי לו "לא" באותו לילה. אינספור. והייתי סבלנית, אלוהים יודע למה. לא, גם אני יודעת למה. כי האמנתי בו, לא רציתי להאמין שהוא מנצל אותי, שהוא כופה עליי, שהוא בכלל לא סופר אותי. אינעל אמא שלו.
אין, הבנאדם הזה הולך יותר ויותר ונהיה שחור בזיכרון שלי. הוא מפוייח, מוכתם, אני לא רוצה שום קשר אליו. אני רוצה להתנער ממנו, מהעבר ומהעתיד. שלא אצטרך אי פעם עוד לדבר עליו או להזכיר אותו בדרך היצירתית שלי, שעברתי. אבל הוא באמת טיפח אותי. הרבה בזכותו אני עושה מה שאני עושה היום ואני מוכשרת וטובה במה שאני עושה היום. מבינה קצת יותר את העולם. גם לכיוון החרא, בגללו.

סליחה, גם מעצמי. אני לא יודעת למה זה עלה בי עכשיו.