מאיפה להתחיל בכלל
הכל כזה אינטנסיבי ולא מווסת.
היום הייתה לי פגישה עם הדיאטנית ושוחחנו על היצר שלי. היא אמרה שזה טוב לאהוב אוכל אבל בתוך תוכי פחדתי ורציתי להגיד שאני מרגישה מקוללת שאני לא יודעת לשים גבול פנימי לעצמי ואף פעם לא ידעתי לבד.
הלכתי לקניון עם אחת הבנות מהאשפוז והיו המון טריגרים של אוכל ושל קניות, אבל לא קניתי כלום מלבד כמה פחיות, סיגריות ומסטיקים. הרגשתי איך אני נחלשת כמו בהמה מטומטמת, אבל לא קניתי שום דבר מעבר לדברים האלו.
היה ממש קר והקור עצבן אותי וזה שהדברים לא בשליטתי וזה שאני לא מרוכזת בכלום כמו שצריך ואני מאכזבת את עצמי שאני לא מה שהייתי רוצה להיות ומחר אני אמורה לצאת ל״ארוחת ארבע״ בחוץ עם אמא, אבל אני יודעת שאמא שלי לא תקח את זה ברצינות ותזלזל בזה והיא עוד מבקשת ממני לעזור לה לסדר כיבוד בשולחנות מחר לאיזה קורס של נשים וזה ממש מאלץ אותי להתמודד. אבל אני בהלם מעצמי. כאילו מה, אני בהמה שלא יודעת להתאפק וללהתנהג כמו בן אדם? למה זה כל כך מציק לי? כולה לעזור לה לסדר שולחנות אפשר לחשוב מה איזה כיבוד היא תשים שם, לא גורמה. כבר פעם שנייה השבוע שאני הולכת לסופר. אתמול קניתי בדיוק לפי התפריט ועוד הלכתי לבד וגם לא קניתי בערימות מכל דבר כמה, כמו איזו ניצולת מלחמה שמפחדת ממגפה של רעב
היום הלכתי עם החברה הזו לסופר שבתוך הקניון כדי לקנות לבנות אחרות דברים שביקשו, משהו ממש בקטנה ועמדתי בזה. בדקתי קלוריות של מוצרים אבל לא קניתי כלום והחברה שמה לב ואמרה לי לא לקנות כלום וישר יריתי לעברה שאני רק מסתכלת. אני ממש מרגישה מטומטמת שאני מנסה להכין את עצמי לעולם שבחוץ, שבו יש המון טריגרים וצריך להתמודד עם תפריט מסודר וארוחות מאוזנות. תיכף יש ארוחת ערב ומבחינתי אני בכלל לא רעבה והייתי מסתפקת במעדן בלבד, אבל יש תפריט ואסור לבלמס (לא עלינו) ואסור לצמצם, הכל תחת השגחה. לפעמים אני לא יודעת כיצד להודות לאלוהים על העזרה שאני מקבלת מכל עבר ולמה תמיד אני בוחרת להרוס ופורשת לאוכל כמו בהמה… לא שלאכול זה משהו שאסור בעיניי, אבל אצלי זה אישיו מאוד גדול המידתיות באוכל. אני צריכה לזכור שאיזון זה איזון ולא להגזים בכמויות ולקחת בדיוק במידה ולהקשיב לגוף ולתחושות שלו וכשהגוף שבע להפסיק ושהגוף צריך תזוזה והנפש- זקוקה למטרה, למילוי תוכן אחר חוץ מאוכל ובזבוז כספים. הרי היה בי כל כך הרבה פעם, לאיפה זה נעלם?
