בדידות

כשהייתי קטנה רציתי להיות כמו הוריי, מכל יום ויום הבנתי עד כמה אני לא רוצה להיות דומה לאף אחד או בכללי לא רוצה להיות, אני אפילו לא מסוגלת לשמוע שיר שבם אוהבים ללא לשנוא.
משפחה שאף פעם לא האמינה בי, וכרגע כשאני הכי צריכה מישהו כולם עזבו או שנעזבו.
היום כואב והלילה מזכיר את היום ….. כן זה החיים, לקנות נעליים, בגדים וספרים כבר לא כזה כיף ומשמח.
לצאת עם חברות זה כאב ראש מיותר,לראות סידרה זה בזבוז וללמוד זה משעמם.
אני חוזרת וחושבת מה המטרה של הכל כי לא משנה איך תחיה אתה תסיים כמו כולם.
האם קיים גן עדן וגהנום? מעניין לאן אלך… הכאבתי לכמה אנשים והצטערתי אך גם עשיתי הרבה מעשים טובים שנגמרו בכאב לכן מעניין היכן אסיים.
עישנתי ולא עזר, עשיתי סמים ולא חשבתי והיה נחמד, שתיתי ולא חשבתי, כל זה בריחה איך אפשר לא לברוח כשלבוא הביתה כל כך כואב ?
עדיף לשבת בחוץ ולכתוב, כל חברי לא מאמינים שאני איי פעם אדבר על רגשותי.
מצטערת אם כאב לקרוא אבל פשוט אבל.
לילה טוב לכל הערים