אני חושבת שזה עוזר
הלחץ שהייתי מרגישה כל הזמן, למשך תקופה ארוכה מדי- חלף.
במקומו הגיע איזה סוג של דיכאון, לא יודעת לומר מה בדיוק וגם לא מרגישה צורך לעצמי לדייק. פשוט הכול היה קשה לעשות. הכול. בלי כח לכלום. החוסר תיאבון דווקא היה לי נחמד. הייתי משקה את כל הצמחים בקושי רב אבל הייתי חייבת כי ידעתי שהם ימותו אם אני לא אשקה אותם, כי עברו כמה ימים מאז הפעם הקודמת. וזה משהו שכל כך אהבתי לעשות. באלי להתלהב מזה שוב. מאמינה שזה יחזור לי מתישהו, מקווה בקרוב.
להכין לעצמי אוכל. להתארגן בבוקר.
יש להכול איזה הילוך איטי, אבל הוא דווקא די מרגיע. ביחס למה שהיה קודם.
אני חושבת שהמחויבות שלי לאנשים אחרים היא מתוך פחד שאפסיק לתפקד- אני אומרת לעצמי שאני חייבת לתפקד ןלפעול בשביל אחרים, כי אם אני אחשוב על עצמי קודם אני לא אצליח לתפקד כמו שצריך. אבל זה די עובר את הגבול. אני קמה מוקדם ביום החופשי היחיד שלי כדי להסיע בני משפחה לעבודה, כשבימים אחרים הם לוקחים אוטובוס. אני לוקחת אותם לעבודה, מהעבודה.
זה הגיע למצב שכעסתי על אמא שלי כשהיא שאלה אם אני יכולה להסיע אותה לקניות כשאני חוזרת מהעבודה. בהתחלה הסכמתי אבל בתסכול נורא גדול. הזמן שלי בבית מאוד ספור כי יש לי עבודה נוספת בצהריים ולימודים בערב. אבל משהו בי אמר שאסור להגיד לא לאמא. זה תמיד באסור וחייב. אני חייבת לעבוד על הדבר הזה. על השחור לבן הזה, על החיוב הזה, מרגישה שזה פוגע בי ממש.
אחר כך כמובן כעסתי על עצמי על זה שאני בכלל כועסת על אמא- היא הרי שאלה, לא דרשה ולא קבעה עובדה. מבחינתה יכולתי שלא להסכים (למרות שאני לא בטוחה בזה) . בסוף היא ויתרה על הקניות. ניסיתי לעשות לימודים ולנצל את הדקות שלי בבית אבל נרדמתי, נשפכתי על הספה יותר נכון. איחרתי לעבודה אבל זה היה בסדר.
קשה לי בתקופה האחרונה מאוד לדבר עם אנשים, ובכלל דינמיקה עם הרבה אנשים, אבל אני מרגישה שאני יותר טובה בזה. זה יותר סוחט, הרבה יותר, אבל אני כבר יודעת איך לזייף חיוך, איך ליצור שיח שמתעניין, כזה שאף אחד לא מנחש מה עובר לך בפנים. מגיעה עייפה, היום הרגשתי שאני כמעט נרדמת על ההגה וזה קצת הלחיץ אותי אבל לא הייתי עד כדי כך עייפה. אין לי מושג למה הרגשתי ככה. אולי איזו נפילת מתח קטנה.
אמנם זה אחרת אבל זה לא הלחץ התמידי הזה.
אני מניחה שכשמביאים בעיה גדולה היא מקטינה את הבעיות הקודמות.
למרות שה'פחות אוכל' הזה הוא לא ממש בעיה.
אמנם יש לי תחושות מאוד מתסכלות בכל פעם שאני אוכלת ואני כל הזמן חושבת אם לא אכלתי יותר מדי היום, אבל אני עדיין אוכלת.
שאיפשהו בפנים זה די מסתכל אותי אבל בשכל אני מבינה שאסור שזה יתסכל אותי.
היה קטע מוזר השבוע שאכלתי פירכית בסלון וסבא שלי הגיע מולי ואמר "את כל הזמן אוכלת. רואה אותך, אוכלת אוכלת אוכלת". הסמקתי מאוד. כל המשפחה עצרה הכול, ובהתה. היה שקט מוחלט. אמא נראתה בהלם.
המשכתי לאכול ואמרתי בשקט "סליחה". ניסיתי לא לבכות אבל האמת גם שעשע אותי איך שכולם הגיבו.
אמא אמרה לסבא לא לומר דברים כאלה. סבא התקרב אליי בשקט ואמר בהומור "זה שקר". ואז כולם צחקו. אני צחקתי ראשונה.
היה השבוע אירוע משפחתי, אכלנו בחוץ. כולם החמיאו לי שאני מאוד יפה והשלכתי את זה על כך שצמצמתי משמעותית באכילה בשבועיים האחרונים . לקחתי קצת מכל דבר, נתתי לעצמי להשתחרר. אחר כך בבית היה לי קשה. עשיתי מלא זמן כושר, וקבעתי לעצמי לא לאכול כלום יום אחר כך.
יום אחר כך אכלתי קצת, איזה שני דברים, עם תחושות אשמה על כל דבר קטן, שזה לא בסדר. גם בכלל לא הייתי רעבה.
אבל עם כל זה אני מרגישה יותר טוב. יותר יעילה, יותר פועלת. ומשהו בי איכשהו רגוע יותר.
השלכתי את הלחץ הזה על האוכל וזה עזר לי. זה עוזר לי להתמודד קצת עם הלחץ.
זה מרגיש כל כך אסור לכתוב את מה שכתבתי עכשיו.
הזכרנו בלימודים קצת על התקפי חרדה וזה עשה לי טריגר קטן. איזה קושי נשימה וכאבים בחזה אבל נשמתי עמוק וידעתי שזה יעבור.
אני גמורה מעייפות ובאלי לישון אבל אני חייבת לעשות ספורט. כי מה שאכלתי היום לא היה בסדר.
אבל יש סיכויים שאוותר לעצמי ואדחה למחר לעשות כפול.
