כל גליך עלי עברו

לפני די הרבה זמן הגעתי לים. הים שלי.

אהבתי את הים שלי מאד. אהבתי את האנשים שם. אהבתי את הנופים. 

הייתי שוחה מעולה! כולם אמרו שאני ממש דולפין במים.

הייתי מגיעה למקומות שונים בים. רואה שוניות אלמוגים יפות. עוברת ליד סירות. או איים.

היו הרבה אנשים במסע הזה שלי. ששחו איתי. לפעמים האנשים התחלפו. היו כאלה שנשארו לתקופות ארוכות.

אהבתי מאד את הים. היו לי תוכניות לראות עוד חלקים בו. את השקיעה ממקומות שונים. ואז הזריחה.

ולפני שנה בערך, לים שלי, הגיעה סופה. אבל אחת רעה. האופק נעלם. אני מצליחה לראות רק חושך. ואני כבר לא ממש מצליחה לשחות שם. יש גלים ממש גבוהים. אני כל הזמן מתהפכת. ממש מלחמה. במקום שהיה לי בית. 

רוב האנשים נעלמו מהים שלי. נשארתי שם כמעט לבד. רוב הזמן הים שלי ממש סוער. וכל פעולה בים שלי היא כל כך קשה. גם דברים שפעם הייתי עושה בעצימת עיניים. אפילו להמשיך לשחות זה כל כך קשה. מידי פעם הים שלי נרגע. ויש לי כמה שעות שקטות יותר. עדיין הכל יותר קשה אבל זה רגעים שאני יכולה לקחת נשימה לקראת הסופה הבאה. אם תגיע.

אבל בימים האחרונים הסופות מגיעות אחת אחרי השניה. ואין לי אפילו את המרווח נשימה שאני כל כך צריכה. ואיך אפשר לשחות ככה? אני כבר מזמן לא שוחה. אני נאבקת במים. בשביל לשרוד. אבל גם זה כבר לא עובד לי.

אני טובעת