לפסיכו שלי

אני בימים כל כך כל כך קשים. אני לא מצליחה לעשות שום דבר. לא מצליחה לאכול, לעבוד, לישון, לתפקד. הכל חוזר. לא יכולה לצאת מהמיטה. כל רעש קטן מעורר אצלי התקף חרדה. פחדתי להיפגש איתך היום ככה. כשכל כך לא טוב. אז כתבתי לך שאני לא אגיע.

אבל האמת. כל כך רציתי שתשאלי מה קרה. שתשאלי אם הכל בסדר. שתכתבי לי שאם אני אתחרט את תמיד פה. שתציעי שנדבר רגע בטלפון. שאני ארגיש את לא מוותרת עליי.

אבל את רק כתבת לי שבסדר. כנראה שכבר ויתרת. כנראה שגם את כבר הרמת ידיים. כי אולי אני לא אצליח לצאת מהמצב הזה לעולם. אולי אין לך כבר כוח. אולי את כבר לא מאמינה בי. והיית היחידה שהאמנת אי פעם. אפילו כשאני לא האמנתי שיהיה טוב יותר. רק את. 

אני כל כך מיואשת. רוצה לזרוק את הכל. את  כדורים. את הפגישות שלנו. את כל ההרגלים שעזרת לי לסגל. את כל הפעמים שהתגברתי לא לפגוע בעצמי. אני מרגישה כל כך כל כך לבד…