איך יודעים שהגיע הזמן?

לפני שנה הגעתי אליך

הייתי כל כך מותשת,

נכנסתי ומיד פרצתי בבכי

ישר רציתי ללכת.

לאט לאט התחלנו לפתוח

אני מדברת, את מקשיבה,

חשפתי בהדרגה את מה שמפריע

שאלת שאלות היתה גם שתיקה.

עם הזמן יצרת חיבורים

בין הסיפורים השונים שאני סיפרתי,

התחלנו להבין מה מניע אותי

מה גורם לחרדה וממה התרחקתי.

את קיבלת אותי כששמעת על הפגיעות

וכששמעת שאני לא מתפקדת

את הראשונה ששאלה אותי אם יש מחשבות אובדניות

והראשונה שעניתי לה בכנות מה אני עוברת.

את הראשונה שסיפרתי לה

כשפוטרתי מהעבודה

ואת כל כך שמחת בשבילי

כשמצאתי את המקום הבא.

אבל כל הזמן נשארה ההרגשה

שאני לא רצויה, שעדיף שאלך

שאני מפריעה לך, מעמיסה

וזה כל כך כל כך כואב.

בין הפגישות שלנו נשארה חרדה

שאולי עדיף לך שאבטל פגישה

מנסה לנחש איך לראות עליך רמזים

שאת צריכה ממני חופשה.

ניסיתי להילחם בזה

ולהמשיך להגיע כי אני צריכה עזרה,

ניסיתי לפתוח את זה איתך

אבל לא קיבלתי תשובה.

אני מרגישה שבשביל להעמיק את הטיפול

אני צריכה לדעת שאני רצויה 

אני צריכה מקום בטוח

ולהפסיק להרגיש שאני רק מעמסה.

יהיה לי קשה להיפרד ממך

הטיפול מעסיק אותי כמעט כל יום,

אבל אולי לפעמים מה שהכי נכון

זה פשוט להגיד שלום.

איך אדע אם זו החלטה נכונה

או שזה הזמן לדבר על זה שוב?

איך אדע שאת עונה בכנות?

איך אצליח להבין שעדיף לא לשוב?