14.04.24

קשה לי לדבר, אני חולה וכואב לי. פניתי לער"ן בוואטסאפ אבל נכנסה לי שיחה ולא דיברתי עם מתנדב.ת בסוף.

אני מלאה במחשבות, געגועים, אכזבות, זכרונות. אני לא יודעת מה לעשות. רוצה לבכות, רוצה למצוא משמעות, רוצה לכפר על הרבה דברים שעשיתי, רוצה למצוא לעצמי אוויר, רוצה נחמה, רוצה חיבוק, רוצה לא להרגיש חוסר וחסרה.

"איך פרידה אחת כמו אלפי פרידות בתופים הולמת ברקות?"

זה אף פעם לא יירד ממני. אני פגעתי בו. אני ברחתי, מבוהלת. מעצמי. לא רציתי לשמוע על לתקן. ברחתי. זה לא נתפש. זה בחיים לא תרחיש שהיה אמור לקרות. תסריט שלא אמור להיכתב. בטח שלא להתממש.

אני בת 29. עוד מעט וחצי. אני זוכרת את עצמי בת 19. לא הכי קלה עם עצמי, אבל בהחלט חיה. מכירה, יוצאת, מדברת, צוחקת, רוקדת. לא מפחדת מהצל של עצמי. נפרדתי ממישהו, הכרתי בחור אחר, במקביל לעוד בחור, אף אחד מהם לא היה רציני לגביי. אלו חוויות וזמנים שלא הייתי מוותרת עליהם, אבל מה נשאר איתי מאז? מי נשאר? אני נשארתי. 

"והימים ימי מלחמה, סוף אביב – ראשית הקיץ, בארץ המדבר. על אדמה לוהטת בימים אפשר להלך כשהיא קפואה בלילה, תחת שמיים גועשים ציפורי ענק ממתכת. הלחות מתעתעת, האם זה גשם או דמעות? האדמה בהחלט בוכה. בוכים גם השמיים. ואנחנו? לומדים לצוף."