האם אני באמת רוצה לחיות.
בעקבות פוסט שמשהו/י כתב/ה 'הלוואי והיה לנו כפתור בגוף שבלחצתו הכל נגמר ונעלם'.
חשבתי לעצמי באמת. כשזה כ"כ קשה. קשה מנשוא. ואפילו בשלב שיש באמת מחשבות אובדניות . בקיצור בלתי נסבל.
האם באמת היינו מעדיפים להיעלם. [איני מתכוון על הרגשה והדחף להיעלם – שזה קיים בהחלט הרבה פעמים- אני מתכוון על הרצון האמיתי שלנו].
אני חושב שכל הטריגר של הדחף הזה של להעילם – מגיע דווקא מהרצון העז של כן לחיות. שאלמלא כן מה איכפת לך בדידות וכו'.
לכן אני חושב שההיפך הוא הנכון 'הלוואי והיה לנו כפתור לחיות ברוגע' זו באמת הרצון הפנימי.
רק יש מצבים בחיים שמאבדים את האימון בעולם הזה והרצון לחיות כ"כ גובר שלא רוצים לפגוש את המוות יום יומי.
חומר למחשבה!
