ההיררכיה המוסרית של התרומות והמסירות

כבר שלושה חודשים אני מקוששת מסירות, ונתקלת בתופעה שממש ממש מעצבנת אותי ועושה לי חשק פשוט לשלוח צילומסך של המינוס שלי למי שכותב לי שהוא נוסר למילואימניק.

הצופעה הזו של דירוג החוסר. יש את זה גם בהקשר של נכויות אגב. אבל הכוונה היא שאנשים ייטו לתרום לפי מה שהירואי, וגורם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם, ופחות לטןבת עשיית הטוב הכללי.

אם פניתי למישהו שמוסר משהו, והתגובה שלו היא: אה סורי יש ***מילואימניק** שפנה קודם אם לא יקח אז אמסור לך, זה צובט לי בלב.

זה ממש מכמיר או.י כי מה זה משנה שהוא מילואימניק, אתה לא בא לעשות טוב כדי לנפח לעצמך תאגו.

אני מבינה שיש מקרים חמורים יותר או פחות בעולם, ולכן כם צריך שיהיה תיעדוף ברמה מסויימת אבל גם הניסוחים צריכים להיות שקולים.

סבבה אז אין לי סיפור קורע לב כאמא חד הורית או משהו כזה, ואני לא עושה מילואים כי הצבא לא צריך אותי וזה ממש ממש בסדר. וסבבה באמת סבבה!!! 

אבל החשיבות העצמית הזו בתרמתי למילואימניק את שנייה בסדר. גברת

אין לי כסף לקנות אוכל.

המילואימניק שלך מקבל כסף בעבור השירות שלו לפחות. אני בקושי מצליחה להתקיים. הג'ינס האחרון שנשאר לי ושקוששתי מחבר נקרע לי, אין לי יכולת לקנות גינס נוסף עכשיו את קולטת את זה??

זה מטריף אותי ממש

ומצד שני אהי לא מצליחה לאזן את זה מול כן יש מקומות שלכאורה יותר צריכים.

אני מניחה שכשזה קורה שוב ושוב על פריט שאני רוצה (שולחן סלון כבר שלושה חודשים) זה ממש מציק.

עוזר שמדי פעם יש מציאות אחרות (מצאתי כלים לאפייה)