איך רופאים חושבים? מודל 2025
בהמשך לספר "רופאים - איך הם חושבים" מאת דר' ג'רום גרופמן, מ 2008
הספר "רופאים – איך הם חושבים" יצא לאור בשנת 2008. הבן שלי הביא לי אותו מתנה ואני בלעתי אותו בתוך יומיים, לומדת כל מילה, וזאת אחרי שאני חוויתי באופן אישי ובאופן משפחתי את חשיבות הדיאלוג והקשר בין רופא למטופל.
חשיבות הדיאלוג בין הרופא למטופל עדין רלוונטית, אבל 17 שנים אחרי, ממרומי הגיל השלישי שלי, יש לי תוספות שנוגעות לרופאים של היום.
להבהרה,
כל מה שכתוב בהמשך הוא דעתי הפרטית, מסיפורים ששמעתי ופגשתי, וממש לא מחקר סוציולוגי רפואי מסודר. אשמח אם תספרו לי ספורים נוספים בתגובות.
אתחיל בסיווג רופאי המשפחה הזמינים לנו היום:
סוגי רופאי משפחה:
על כל אלה, ישנם גם כמה סוגי רופאים מומחים שפגשתי את הסיפורים שלהם בשנים האחרונות:
סוגי רופאים מומחים:
יש כמובן רופאים רבים ואחרים, ויש כאלה שהם קומבינציות של הדמויות שתיארתי למעלה, כך או כך בניתי סט של המלצות שאני כבר עובדת לפיהן, ועכשיו מעמידה אותן לרשותכם:
סט ההמלצות שלי:
1. אף פעם אל תלכו לרופא לבד, במיוחד אם אתם בגיל מסויים ומעלה, קצת פחות שומעים, קצת יותר איטיים, וקצת פחות אינטרנטיים. כשהולכים שניים יחד, לרופא.ה יש יותר כבוד (ככה מרגיש לי כשאני מלווה…), יש עוד מישהו, חוץ ממך, ששומע.ת וזוכר.ת מה שנאמר, כי לא הכל רשום, ויש עוד משהו ששואל.ת שאלות שלא ממש חשבת עליהן באותו רגע.
2. תמיד תעשו שיעורי בית לפני פגישה עם רופא – גלשו, חפשו, שאלו את האינטרנט, חברים ואת ChatGPT כדי שתגיעו אל הרופא עם בסיס שעליו הוא יוכל להלביש את ההמלצות שלו.
3. מומלץ להכין רשימת שאלות בבית – ולבדוק בסוף הביקור אם כל השאלות נענו.
4. השורה התחתונה – שימו לב שבעידן החדש, הרופאים לא תמיד אומרים לכם מה לעשות. הם הרבה יותר מהזן שנותן מידע, ושואל אותך מה ההעדפה שלך. זה נפלא עד שזה מגיע לביצוע ואין לנו מושג ירוק אם לעשות את הקטרקט עכשיו או בעוד עשר שנים… אז אם זה חשוב לכם, כדאי לשאול את הרופא בסוף המפגש "מה אתה מציע/ממליץ לי לעשות מחר בבקר?…" חשוב להבין שלפעמים ההמלצה של הרופא לא תהיה לפי מה שטוב לכם, אלא לפי מה שטוב לכיסו או לכיס של המערכת… לא פשוט בכלל!
5. כשבוחרים רופא מומחה – חשובות ההמלצות כמובן, אבל חשוב לזכור שבמערכת ציבורית, בבתי חולים מתקדמים, יש לפעמים ציוד מתקדם הרבה יותר מאשר במרפאות פרטיות, יש יותר מרופא אחד שעושה את העבודה, כך שיש להם עם מי להתייעץ, ויש "טיפול נמרץ" אם חס וחלילה מסתבכים. לעומת זאת במרפאות הפרטיות המערכת מפנקת, התורים טסים, הביורוקרטיה קורית מעצמה, ורק הרופא עושה מה שבא לו, בלי ביקורת של עמיתים, ובלי טיפול נמרץ אם משהו מסתבך. לשיקולכם!
ולקינוח, שמרתי לכם סיפור מהחיים באותו עניין
כשאבי עבר את גיל שמונים, ביקוריו במרפאות ורופאים הלכו ותכפו, ואנחנו, הבנות, היינו שם לצידו, כל הזמן.
יום אחד הוא הגיע למיון בבית חולים כללי, וחיכה בסבלנות לתורו. אלא שהוא לא תכנן את המיון הזה וגם לא תכנן בעשר בבקר שבשתיים בצהרים הוא עדין יהיה במיון, ולכן לא היו איתו טיפות העיניים הקבועות שלו. העיניים שלו היו אדומות ומגורות במצב מעורר רחמים כשאני הגעתי בשעה שתיים להחליף את אחותי.
"אבא, למה העיניים שלך אדומות?" אני שואלת והוא מסביר שאין להם כאלה טיפות במיון, ושרק רופא יכול להורות על הזמנת הטיפות מבית המרקחת של בית החולים, ואין רופא.
אני משנסת מותניים ומתחילה להסתובב במיון בתקווה למצוא רופא שיעזור, מוצאת שני רופאים שנראים לי "מובטלים" ומבקשת את עזרתם, אבל הם מבהירים לי שעכשיו מתחלפת המשמרת והרופאים של המשמרת הבאה הם אלה שיתנו את ההוראה. אני עוד עושה מאמץ לעניין את האחיות והמזכירה שמסתובבות "חופשי", אבל התשובה זהה.
ואז אני עושה את הדבר היחיד שנותר לי לעשות, נעמדת באמצע המיון ההומה, ובקול הכי רם שלי אני קוראת "האם יש כאן מישהו שיכול לדאוג לטיפות עיניים לאבא שלי?" נעשה שקט במיון. לא הזמינו מאבטח, אבל באו להרגיע אותי, ותוך כמה דקות, באופן מפתיע, הגיעו הטיפות המיוחלות, בטיל ואקום, ישר מבית המרקחת.
אבא שלי אומנם הוכיר לי תודה על הפתרון היצירתי, אבל ממש התבייש במה שעשיתי, והודיע לי שזאת הפעם האחרונה שאני מלווה אותו לרופא.
אין בעייה. אחותי נקראה לדגל.
וההמשך הוא החשוב:
בביקור הבא במרפאה, אחותי התלוותה לאבא שלנו. והם המתינו לרופא. המתינו והמתינו, והמתינו והמתינו, והתור לא הגיע, או שאולי הרופא לא הגיע… כך או כך, בשלב מסויים אבא שלנו אמר לאחותי "אם אחותך היתה פה, כבר מזמן היינו בפנים"…
חחח,
כשאחותי ספרה לי, הרגשתי שאבא סוף סוף השלים ולמד איך עובדים עם המערכת הרפואית שלנו ואיך עובדים אתי…
עד כאן הסיפורים שלי, מוזמנים להציע ספורים נוספים בתגובות. פשוט כי מכולם אפשר ללמוד לקראת הפעם הבאה.
