פרשת צו – ביעור חמץ.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה,
אַךְ צָרִיךְ – אוֹתָהּ לְלַבֵּה.
לְכֹּל אָדָם – יֵשׁ מִשְׁכָּן בְּתוֹכוֹ,
וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבּוֹ – הוּא צָרִיךְ לְהַבְעִיר בְּכֹל כּוֹחוֹ.
.
הָאֵשׁ הַפְּנִימִית – הִיא רוּחָנִית,
וְעוֹזֶרֶת לָאָדָם לִשְׁלֹט – בַּתַּאֲוָה הַגּוּפָנִית.
הִיא מִתְגַּבֶּרֶת – עַל יְדֵי עֲשִׂיָּה חִיצוֹנִית,
כְּמוֹ עֶזְרָה לַזוּלַת – בְּאַוִירָה חַיְכָנִית.
.
כְּכֹל שֶׁהַ"אֵש" הַפְּנִימִית מִתְחַזֶּקֶת,
אֶת הַ"חֹשֶׁךְ" שֶׁבָּאָדָם – הִיא מְסַלֶּקֶת.
אַךְ גַּם אִם חָלִילָה – הָאֲוִירַ-ע אוֹתָהּ חוֹנֶקֶת,
הִיא תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת דּוֹלֶקֶת.
.
לִפְנֵי פֶּסַח – צָרִיךְ לְבַעֵר אֶת הָחָמֵץ הַפְּנִימִי,
אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁהַכֹּל סְתָמִי.
שֶׁכֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ פֹּה – הוּא גַּשְׁמִי,
מֵהָאִיּוּם הַקִּיּוּמִי – שֶׁל כַּבְלֵי הָ"עַצְמִי".
.
וּכְכֹל שֶׁהָאָדָם – אֶת הָחָמֵץ שֶׁבּוֹ מְבַעֵר,
הַמְּצִיאוּת מַתְחִילָה לְהִתְבָּאֵר.
הוּא מֵבִין לָמָּה חָשׁוּב – לְהִשָּׁאֵר עֵר,
וּמַתְחִיל עַל הָאֶתְגָּרִים – לְהִסְתַּעֵר.
.
הַ"חָמֵץ" שֶׁבְּתוֹכוֹ – גּוֹרֵם לוֹ אֶת תַּכְלִיתוֹ לְהַחְמִיץ,
וְהַבְעָרָתוֹ – לִהְיוֹת אַמִּיץ.
וּפִתְאוֹם מִתַּרְדֵּמָתוֹ הָרוּחָנִית – הוּא מֵקִיץ,
וּמַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הוּא שָׁתָה – מִיץ מַמְרִיץ.
.
וּכְכֹל שֶׁאֶת הֶחָמֵץ הַפְּנִימִי – הוּא מַבְעִיר,
כָּךְ הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית שֶׁלּוֹ – מַתְחִילָה לְהָאִיר.
וּכְשֶׁהָאָדָם בְּאוֹרוֹת – אֶת סְבִיבָתוֹ הוּא רוֹצֶה לְהָעִיר,
שֶׁיַּחַד הֵם יוּכְלוּ – אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּאוֹרָם לְהָאִיר.
.
אַךְ הָאֵשׁ הִיא מְסֻכֶּנֶת – וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר,
לֹא לְהִשָּׂרֵף – מֵרֹב הָרָצוֹן אֶת הֶחָמֵץ לְבַעֵר.
כְּשֶׁהָאָדָם רוֹצֶה – אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְטַהֵר,
הוּא עָלוּל לְטַמֵּא אוֹתוֹ – כִּי הוּא מִדַּי מְמַהֵר.
.
הַאִם הָאֵשׁ שֶׁלְּךָ – נוֹבַעַת מִקְּדֻשָּׁה אוֹ טוּמְאָה?
לְךָ אוֹ לַאֲחֵרִים – אַתָּה מְנַסֶּה לִגְרֹם לְהָנָאָה?
הַאִם הָאֵשׁ שֶׁבְּךָ – מַגְבִּירָה אֶת הָאַהֲבָה אוֹ הַשִּׂנְאָה?
מֵעֶצֶב אוֹ שִׂמְחָה – הִיא גּוֹרֶמֶת לְאַחֵרִים לְהוֹרִיד דִּמְעָה?

פירוש השיר: "פרשת צו – ביעור חמץ".
.
כתוב בפרשתנו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
אך יחד עם זאת, יש תפקיד לאדם, הוא צריך ללבות את האש, להגביר אותה.
כך גם באדם, שבו יש נשמה, שהיא כמו בית מקדש קטן.
הנשמה היא כמו אש שתמיד בוערת וכמו שהאש תמיד רוצה לעלות כלפי מעלה, כך גם נשמתו של האדם, רוצה להתעלות ולהתקרב לאלוקים.
אך לפעמים כשאין לאש "חמצן", כשיש אווירה שלילית, או בלשון השיר "אוויר-ע", האדם לא מרגיש את הצימאון של נשמתו לרוחניות.
.
תפקידו של האדם, זה להבעיר את הרצון הזה על ידי העשיה החיצונית של המצוות.
זאת אומרת ברגע שהאדם עו
- 0
- שתפו
דווחוהשיר: פרשת צו - ביעור חמץ
- 0
- שתפו
דווחו