הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

אביליפיי

אביליפיי

שלום ,

שמי איתן בן 38 סובל מ ocd .

אני לוקח את התרופות : סרוקסט 60 מ"ג , סרוקוול (שחרור מושהה) 300 מ"ג ולאחרונה 

נוסף לי לטיפול אביליפיי 10 מ"ג.

לאחר זמן מה האביליפיי החמיר את המצב וירדתי ממנו בהדרגה עד לפני 3 חודשים .

העניין הוא שאני עדיין מרגיש את השפעתו השלילית ואת תופעות הלוואי שלו .

שאלתי היא מתי השפעתו תיפסק ? והאם ניתן לעזור לי  ?
open

שלום ,

שמי איתן בן 38 סובל מ ocd .

אני לוקח את התרופות : סרוקסט 60 מ"ג , סרוקוול (שחרור מושהה) 300 מ"ג ולאחרונה 

נוסף לי לטיפול אביליפיי 10 מ"ג.

לאחר זמן מה האביליפיי החמיר את המצב וירדתי ממנו בהדרגה עד לפני 3 חודשים .

העניין הוא שאני עדיין מרגיש את השפעתו השלילית ואת תופעות הלוואי שלו .

שאלתי מתי השפעתו תיפסק ? והאם ניתן לעשות משהו ?
open
open
אדם מפסיק תרופות בגלל תופעות לוואי ניסה סוליאן סרוקוול גאודון זיפרקסה לפונקס אינווגה כולם עשו תופעות לוואי קשות רוצה אביליפיי זה אפשרי
open
שלום רב אני לא בטוחה שזו הקהילה הנכונה אבל אין לי מושג איפה לכתוב יש לי נערה מדהימה, רגישה וחכמה ומוכשרת. בשנים האחרונות לאחר מצוקה והתקפי חאדה פנינו לטיפול. בטיפול העלתה בתי כי יש לה מחשבות מוזרות. היא מתארת זאת כמחשבות בהם היא חושבת שמישהו קורא בשמה שוב ושוב או לפעמים שמדובר בחבר או מישהו מוכר. מאחר ואני עצמי עובדת בבריאות הנפש ומעט מכירה שאלתי אותה האם היא שומעת זאת כקולות כמו למשל הקול שלי או מישהו שמדבר איתה. היא התעקשה להסביר לי שאינה שומעת זאת כקול חיצוני אלא כמחשבה. היא אמרה שהיא מרגישה שזאת מחשבה שלה רק שזה מפחיד אותה מאוד. היא טענה שהמחשבות מגיעות רק כשהיא במיטה ונחה. גם כשהיא במצב רוח טוב. כדי להפסיק את זה היא צריכה לקום מהמיטה. זה קורה לה לדבריה רק בשכיבה ואף פעם לא עם חברים. בנוסף יש לה חרדות מטורפות מאנשים זרים. גם כשמגיעים אלי חברים שלי שהיא מכירה היא רצה לידר ומתכסה בשמיכה. יש לה פחדים איומים: רעש של נערים מבחוץ, קולות של מוסיקה רועשת. כל דבר גורם לה לחרדה. בנוסף טענה כי לפעמים יש לה תחושה שמישהו מנסה לצפות בה או להכנס לראש שלה. יש לציין כי היא מול החברים שלה היא מתנהגת כרגיל: צוחקת, מתבדחת איתם. החרדות מתרחשות רק כאשר היא מול אנשים או אפילו ילדים שאינה מכירה. אני לא מצליחה להבין במה מדובר. האם אלו סממנים של פסיכוזה? היא מתעקשת שהמחשבות אינם קולות חיצוניים כך שאיני מצליחה להבין אני עצמי כרגע מודאגת מאוד. איני מצליחה להבין מה קורה לילדה שלי. עלי לציין שאני לקיתי בעבר בדיכאון אבל אין לי חרדות ובדרך כלל אני מסתובבת בתחושה שאני מוגנת ושתמיד יהיו אנשים טובים סביבי שיעזרו. לצערי בתי אינה מרגישה כך היא מאמינה שאנשים הם רעים ואינ בואחת באף אחד מלבד בהוריה ובחברים שלה. לאחרונה התחילה לקבל אביליפיי והיא חשה בהטבה במחשבות אבל עדיין יש אי שקט וחרדות. אני מאוד מודאגת אני לא מבינה מה קורה לילדה שלי? האם עברה טראומה כלשהי. לא היו תופעות כאלו בגיל 11 של חרדות בעוצמה כזו. זה התחיל בגיל ההתבגרות. אני שואלת את עצמי שוב ושוב האם אלו סממנים של פסיכוזה אבל מאחר והיא מתארת זאת כמחשבות ומדגישה שהיא יודעת שזה לא מציאותי , אני פשוט לא מצליחה להבין.
open
שלום, רציתי לשאול לגבי ציפראמיל, ובכלל לגבי תרופות. אני אחרי הרבה נסיונות של כדורים, שחלק קטן עזר לתקופה מסוימת ורובן לא עזרו.
(וולבוטרין, לוסטרל, סרקוואל, ג'ילקס, פבוקסיל... ועוד). לאחרונה הפסיכיאטר נתן לי ציפראמיל בשילוב עם אביליפיי במינונים נמוכים מאוד בהתחלה. השאלה שלי האם כדור שלקחתי בעבר, ועזר לתקופה והפסיק, האם יש טעם לחזור אליו שוב, יש סיכוי שהוא יעבוד?
(לקחתי רסיטל למספר חודשים, והוא הפסיק להשפיע ועכשיו התחלתי בהמלצתו שוב).
אגב, אני סובלת מחרדה כללית והתקפי חרדה שהפכו גם לדיכאון. תודה רבה.
open
רקע :

אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD.

הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות.

הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים.

מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר.

וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר, לו (במיוחד) וגם לנו.

יש תקופות טובות יותר, בהן הוא יוצא יותר מהבית, ויוצר אינטראקציה גבוהה יותר עם חברים, אולם רוב הזמן הוא בבית, במרחב הבטוח, כמו שהוא קורא לו.

לצערי כל הנסיונות שלי לדרבן אותו לכדי עשיה נכשלו. הפסיכולוגית שלו אומרת לי להרפות, משום שהמפתח לכל הוא אצלו, ואצלו בלבד ובקצב שלו.

אבל עברו מעל שנתיים ושום דבר לא השתנה (חוץ מהעובדה שהתרופות שהחל לקחת לפני שנה גרמו לתיאבון מוגבר ובולמוסי אכילה, שהביאו לעליה של מעל 15 ק"ג במשקל...), ולמרות שאני משתדלת לשדר "עסקים כרגיל" אני מתחילה לאבד תקווה שהדברים יסתדרו, ויש ימים שהכל נראה קודר.

יכול להיות שהבן יקיר לי, הכל כך חכם ומוכשר ואינטיליגנט וטוב, יישקע לתוך זה? לא ייצא מזה?

יש ימים שיש בי כעס עליו, על החידלון, על העובדה שאולי הוא "מוותר לעצמו ולא מתאמץ מספיק...", למרות שבהיגיון ברור לי שאין לי סיבה לכעוס, שהוא סובל יותר ממני, ש.....

אני מרגישה שזה שואב אותי. מרגישה כמו סייסמוגרף של מצב הרוח שלו, של מה שעובר עליו.

תובנה? עצה? מישהו?
open