aya2

חבר קהילה

הצטרפתי ב־ 06/09/16

קצת על עצמי

בת 58, בזוגיות, 2 ילדים ונכד. כלכלנית במקצועי. ב- 15 השניח האחרונות מתמודדת עם שלל מחלות : סרקואידוזיס ריאתי stag IV ו- COPD, פיברומיאלגיה, INVASIVE ASPERGILOSIS ודלקת פרקים.

הקהילות שלי

התמודדות עם הפרעת החרדה של בני

רקע :

אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD.

הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות.

הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים.

מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר.

וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר

8 תגובות
ג

גרגוריו

חבר קהילה · 8.9.2016

Edit
יקרה,קודם כל הרשי לי לשלוח חיבוק חם ואוהב. את אם תומכת ודואגת ואת רוצה בטובת בנך. זה לא דבר ברור מאליו. בתור בחור בן 23 שסובל מדיכאון וחרדה, אני לא יודע אם השימוש במילים "לצאת מזה" או "לשקוע לזה" נכונות. אני רואה את זה כתקופת חולשה שתעבור. גם אני מקבל טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים ונוטל אביליפיי שמרגיע אותי מהחרדה, אבל מאמין יותר ב"לסה פר", זאת אומרת,שהתקופה הזו תחלוף מעצמה.
דווחו
D

dina campel

חבר קהילה · 9.9.2016

Edit
את לא מבינה כמה כיף לקרא את ההודעה שלך. למה? כי ההורים שלי מתכחשים למצב ומתעלמים ממנו ולכן זה מרגש אותי לראות שיש למישהו אמא שאכפת לה.
המלצות? אני יותר חרדתית והדיכאונות שלי הן בטח לא ברמה של הבן שלך אבל אני ממליצה לך לכת לדבר איתו. לא על הדיכאון, סתם לספר לו על היום שלך או משהו כזה, לספר דילמות שהיו ולשאול מה הוא חושב שצריך לעשות ככה שתוכלי גם לדבר איתו ולגרום לו לחשוב וגם לזהות תוך כדי שיחה דברים שמעניינים אותו (למשל אם הוא משווה את הדברים שאמרת למשהו אחר אז לחשוב מה השווה דווקא לזה)
יש את הדברים הרגילים של לתת יותר אחריות (לבקש ממנו
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 1.12.2016

Edit
אמא יקרה. אני מבינה את המצוקה שלך. אני מניחה שאת עצמך אדם שיודע להציב מטרות ולהשיג אותן. האם כך? לכן כל כך קשה לשאת מצב שבו העשייה הטובה ביותר היא... לא לעשות. ראשית, אני רוצה לעודד אותך שראיתי רבים במצב הזה שעם טיפול ותמיכה לאורך שנים חזרו לתפקוד מלא ומוצלח. שנית, למרות הנאמר לעיל יש לך השפעה על מה שקורה לבנך: ככל שתקבלי אותו ולאוהבי אותו כך הוא ירגיש יותר ביטחון ומצע חזק יותר להתחיל לצמוח ממנו. לשם כך מחזקת את העצות שניתנו לך להיות ״מוחזקת״ בקבוצת תמיכה להורים לילדים עם קשיים נפשיים ובהדרכה של פסיכולוגית.
איתך
דווחו
בחור אחד

חבר קהילה · 2.12.2016

Edit
באמת מעוררת השתאות והערצה, על הגישה ועל הדרך. כמה אימהות אדירה יש בך, כמה כוחות. זה באמת מעורר גאווה אדירה בלב להבין שיש אמהות כאלה. אמא שלי גם כזו, אך היא כשלה בסוגיית הנטייה המינית וכך צעדתי את כל הדרך - לבדי.........

עצוב.
אבל אולי באמת המרפא הוא דווקא לא לעשות, לשחרר. וזה ייקח זמן. גיל 23 הוא צעיר מידי כדי לקבוע שזה מצב שיתקבע לאורך זמן. הייתי נעזר בכמה שיותר חוות דעת וגם נעזר עבור עצמי.
שולח חיבוק חם ואוהב.
דווחו

רקע : אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD. הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות. הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים. מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר. וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר, לו (במיוחד) וגם לנו. יש תקופות טובות יותר, בהן הוא יוצא יותר מהבית, ויוצר אינטראקציה גבוהה יותר עם חברים, אולם רוב הזמן הוא בבית, במרחב הבטוח, כמו שהוא קורא לו. לצערי כל הנסיונות שלי לדרבן אותו לכדי עשיה נכשלו. הפסיכולוגית שלו אומרת לי להרפות, משום שהמפתח לכל הוא אצלו, ואצלו בלבד ובקצב שלו. אבל עברו מעל שנתיים ושום דבר לא השתנה (חוץ מהעובדה שהתרופות שהחל לקחת לפני שנה גרמו לתיאבון מוגבר ובולמוסי אכילה, שהביאו לעליה של מעל 15 ק"ג במשקל...), ולמרות שאני משתדלת לשדר "עסקים כרגיל" אני מתחילה לאבד תקווה שהדברים יסתדרו, ויש ימים שהכל נראה קודר. יכול להיות שהבן יקיר לי, הכל כך חכם ומוכשר ואינטיליגנט וטוב, יישקע לתוך זה? לא ייצא מזה? יש ימים שיש בי כעס עליו, על החידלון, על העובדה שאולי הוא "מוותר לעצמו ולא מתאמץ מספיק...", למרות שבהיגיון ברור לי שאין לי סיבה לכעוס, שהוא סובל יותר ממני, ש..... אני מרגישה שזה שואב אותי. מרגישה כמו סייסמוגרף של מצב הרוח שלו, של מה שעובר עליו. תובנה? עצה? מישהו?

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.

הפוסט שפרסמת נמחק

איך להתמודד עם הפרעת החרדה של בני?

רקע :
אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD.
הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות.
הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים.
מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר.
וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפ

1 תגובה
ורד עזריאלי עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. בעלת ניסיון רב בתחום האונקולוגיה ובריאות הנפש. כיום עובדת כפסיכותרפיסטית בעמותת "למרחב".קליניקה פרטית בירושלים.

מומחה כמוני · 12.9.2016

Edit
שלום לך אמא יקרה ומסורה:
אני כ"כ מבינה את הכאב שלך. אין דבר מכאיב יותר מלראות את בנך האהוב שוקע לתוך דיכאון והסתגרות.
אני מבינה שבנך נפגעע במהלך שירותי הצבאי? (כי ציינת 5 שנים. זה התחיל עוד לפני?)
בכל אופן זה חשוב מאוד שהוא מטופל ואת מציינת שלעיתים יש לו תקופות טובות יותר. אפשר אולי לעוב ולראות מה מאפיין אותן, תקופות בשנה, סביבה, אולי טיפול תרופתי שלוקח.תהליך של שיקום הוא הרבה פעמים סיזיפי ומלווה בצעד קדימה ושניים אחורה.
האם הוא מוכר למשרד הבטחון? (בד"כ יש להם יותר משאבים מביטוח לאומי) וחשוב להיעזר בשירותיהם השונית, אולם אני מסכימ
דווחו

רקע : 
אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של&nbsp;Complex PTSD. 
הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות. 
הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים. 
מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה &quot;נורמטיבית&quot;. קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר. 
וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר, לו (במיוחד) וגם לנו. 
יש תקופות טובות יותר, בהן הוא יוצא יותר מהבית, ויוצר אינטראקציה גבוהה יותר עם חברים, אולם רוב הזמן הוא בבית, במרחב הבטוח, כמו שהוא קורא לו. 
לצערי כל הנסיונות שלי לדרבן אותו לכדי עשיה נכשלו. הפסיכולוגית שלו אומרת לי להרפות, משום שהמפתח לכל הוא אצלו, ואצלו בלבד ובקצב שלו. 
אבל עברו מעל שנתיים ושום דבר לא השתנה (חוץ מהעובדה שהתרופות שהחל לקחת לפני שנה גרמו לתיאבון מוגבר ובולמוסי אכילה, שהביאו לעליה של מעל 15 ק&quot;ג במשקל...), ולמרות שאני משתדלת לשדר &quot;עסקים כרגיל&quot; אני מתחילה לאבד תקווה שהדברים יסתדרו, ויש ימים שהכל נראה קודר. 
יכול להיות שהבן יקיר לי, הכל כך חכם ומוכשר ואינטיליגנט וטוב, יישקע לתוך זה? לא ייצא מזה? 
יש ימים שיש בי כעס עליו, על החידלון, על העובדה שאולי הוא &quot;מוותר לעצמו ולא מתאמץ מספיק...&quot;, למרות שבהיגיון ברור לי שאין לי סיבה לכעוס, שהוא סובל יותר ממני, ש..... 
ואני בוכה הרבה ואני מרגישה שזה שואב אותי. מרגישה כמו סייסמוגרף של מצב הרוח שלו, של מה שעובר עליו. 
 
&nbsp;

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.

הפוסט שפרסמת נמחק

הנושאים החמים

איילת

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

aya2

קצת על עצמי

הקהילות שלי

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?