דיכאון לאחר לידה

הייתי מעדיפה לשמוע שאני אמיצה אפילו צודקת. אם כל הכאב אפילו סכנה (של דחייה) כשאני רוא עוול אני לא שותקת. במקביל אני מכילה וחשה חמלה. רואה את הפוגע כילד חרד שבוחר ״לנסות״ לברוח לתוך התמכרות, פגיעה עצמית, אלימות, האשמת האחר במקום להתבונן פנימה - ממש לקבל שאושרו תלוי אך ורק בעצמו ושל אשים את האחר לא משפר כלום. בעצם רק ממשיך אם לא מחזק את הטראומה. רק המבין יבין.