אני יודעת. אני יודעת הכל, שזה בעצם כלום. תאמיני לי שאני יודעת ומרגישה. גם אם אני לא יודעת לתת שם לרגש אני עדיין מרגישה. זה הכל עניין של לוחמה פסיכולוגית. אני יודעת שאת צריכה להחזיק את עצמך חזק ולהאמין שאת יכולה ומסוגלת שוב להילחם ואף לנצח פעם אחת ולתמיד. אני יודעת שההפרעה תחגוג לה כאשר תיפלי לידיים של היצר הזה. תקומי, תחזיקי, אל תישברי לי עכשיו. תעשי הליכות, תדברי עם משפחה וחברות, תאכלי מסודר לפי התפריט והשעות, לכי לישון מוקדם ותקומי מוקדם ואל תשכחי לכתוב, לתייק ולרקוח לך את הנוסחה המתאימה לך. תשתמשי בעצמך, באני הפנימי שלך שרוצה שלווה לעד. אני יודעת שזה קשה לחיות עם זה ואני יודעת עד כמה זה קשה לחשוב על העתיד כשאתה מפחד מעצמך בהווה, אני יודעת שהכל עכשיו בגדר ניסוי ותהייה וכולם השאירו אותך לבד עם זה, מול המשפחה. אבל תעשי לי טובה! אל תישברי לי עכשיו לעוד לופ של אכילה כי כבר אין לי כוח וסבלנות לשבת ולשקול במבה ואז לאכול 8 סירים של אורז ולהתפלא למה המשלשלים כבר לא עובדים ואני רק משמינה. אין לי סבלנות לזה כבר, באמת שהיא נגמרה. יש לך משפחה דפוקה ותשלימי עם זה שהם לא אשפוז להפרעות אכילה וכן, כן הם יידחפו לך מול הפרצוף עוגה כשהכי תהיי אומללה וזקוקה לקולות של חוזק ועוצמה וסבתא שלך תמשיך לדבר איתך על אוכל כשדווקא תרצי לתרגל מיינדפולנס ושלווה פנימית שלא יגיע לו התקף אכילה מפלצתי ויהרוס לך את החיים לעד. החיים ימשיכו איתך או בלעדייך. תתיישרי כמו סרגל בקטע של ההחלמה ותתני פוש רציני למי שאת רוצה להיות בעולם. ילדים את רוצה?! נעל לפרצוף וסלטה הפוכה לשומן הבטני שלך. תפתחי משמעת עצמית וזה אומר שאין צמצומים, אין התקפי אכילה, אין ספירת קלוריות ואין 4 חבילות מסטיקים בשעה. תתאפסי על עצמך כמו הלביאה החזקה שהיית כי אני יודעת שלמרות כל הפינוקים והמניירות את בחורה שאפתנית ולוחמת. את אומנם מאוד אימפולסיבית וחולנית אבל לא ככה מתנהגים כל הגאונים שנופלים לתוך המלכודת של עצמם?! תגידי לעצמך: "בילמסתי מספיק, לכ----ל החיים", "להשלים עם אוכל לא אומר שאת צריכה לאכול את כל האוכל שיש לעולם להציע", "שפע, מבחר וגיוון לא אומרים שאני צריכה בכל רגע להחליף את התפריט ולהתבאס אם לא נכנס אליו הכל". כן,כן אלו משפטים דפוקים כי את הרסת לעצמך את הגוף ואת הנשמה בשביל 10 עוגות שלא שוות יריקה של מעדן חלבון משביע אחד. תביני, זה לא שתלכי לאשפוז שוב ויבטיחו לך הרים וגבעות. שם עובדים, שם בונים, שם לא מבלמסים לפסיכולוגים ולדיאטניים את החיים, שם את צריכה להיות כרגע. אני יודעת שקשה לך להשלים עם זה שאת עוד שנייה בת 30 ואת בשיא התחתית של החיים. שמנה, רווקה, מכוערת, מחוסרת עבודה, עם נטייה להתמכרות, עבד לפחמימות ריקות, סיגריות ומתוק, בלי תואר, בלי משפחה משלך, אפילו בלי רשיון וחוץ מההפרעה אין לך כלום בעולם. אבל את תמיד יכולה לייצר. את תמיד יכולה לצמצם את הרע ולקחת רק את הטוב. תתפסי את עצמך בידיים ואל תיפלי למפלצת הזו שוב כי היא לא מביאה לך כלום בחיים. את לא צריכה להיות אנורקסית כדי להוכיח עד כמה את חולה. את חולה וחולנית מספיק בכדי לקבל את העזרה ולהפסיק לזרוע הרס בכל דבר שאת נוגעת בו. אל תישאבי למראה ואל תאכלי כמו בהמה. אל תסתכלי בצלחות של אחרים ואל תתפתי להפגת מתחים דרך הצלחת. יש חיים מעבר לעולם הקטן והנורא הזה של הפרעות אכילה. יש המון אנשים שסובלים ממחלות קשות, במקרה שלך את צריכה לדעת שזה כבר לא הזמן למסיבות אוכל או להתמהמהות עם הנורא מכל. אל תבני מתח בינך לבין ההתקף הבא. תשלטי בשטן במקום שהוא ישלוט בך. אימא יכולה להגיד הרבה הרבה דברים, אך בסופו של דבר היא לא מטפלת ולא עוברת את מה שאת עוברת. אני יוידעת שאימא לוקחת על עצמה המון דברים ועובדת קשה מאוד, אבל זה לא הסרט שלך. אימא רוצה לראות אותך מתקדמת ומאושרת ואת יודעת מה, זה בדיוק מה שאנה רצתה ואני יודעת שאנה הייתה לך האימא-חברה שמעולם לא הייתה לך ורצית שאימא שלך תשים לב ורק באינסטגרם שמו לב וראו את מה שאימא לא רואה. מותר לך לפרוק, אבל לא באוכל. תבכי, תלכי,תצבעי , תעשני, תשמעי מוסיקה, תאתגרי את עצמך במקום לטרגר את עצמך. כל יום קצת, ממש בקטנה ותיראי איך את הופכת לאגדה. אני לא יודעת אם את אוהבת את עצמך וקשה לך להגיד "למען עצמי" כי את תמיד צריכה איזה שהיא מטרה נעלה אבל הפעם תתחילי במטרות קטנות שיובילו אותך לניצחונות גדולים. אני יודעת שאת חזקה, רק מתפנקת ומנגנת את זה לעצמך וזה משחק לך בנשמה.