בחלוף ימים ושנים

gnirednoW · 2025-03-01T16:31:10+02:00

אין תחושה אחת השולטת בכל עת. הרי אלה תמיד גלים חולפים, פעם שחורים ופעם כסופים ופעם כחולים. לעיתים אחשוב שהתבונה מנביעה אותם בצבעים - והרי זו מוצקה כסלע ביסודה. קשה לערער עליה לאחר שתהפוך להר. ואמנם היא אינה היחידה שמעוררת בנו גלים ואשר להם צבעים מעניקה. הלא יצרים ורגשות פעילים בנו ללא הרף. והם יכולים ללטש את האבן כפי שהיא מנגד יכולה אותם להכיל. כך שהיצר יכול להיות תבוני בהינתן והיא המושכת בו. ואילו הרגש מסוגל להיות נבון. אך יתכן תחילה יש לטבול אותם במעיינות הסגולה, אלו של הכרה והבנה. מאחר ואולי אין החמלה או ההוגנות או האומץ שלמים מבלי שנתהה בהם היטב, מבלי שישבנו את מהותם בשכלנו ועמדנו על טבעם. ורק לאחר מכן נוכל לומר שסגולות אלו שייכות לבעליהן במובן השלם. ***נודע לי לפני מספר ימים, כמו ודאי לרבים מכם, על הצבעתה של ישראל נגד אוקריאנה. לא מדהים, לא מדהים כלל. ועדיין, מביש הדבר בעיני להיות בצד אחד עם מדינות תפארת כגון רוסיה, צפון קוריאה, בלארוס וסודן. כלומר, לכאורה העניין התבקש מאחר וגם ארצות הברית של אמריקה, בעלת בריתנו הגדולה, שינתה כיוון והחליטה לשאוף אל המחוזות הטוטליטריים (לפחות כך מסתמן לפי שעה דלה זו). אכן, מחוזות יפים הם אלו. הרי עוד לא היינו בסרט הזה לפני. ולמה לפרוש בשיא כשעדיין יש מספיק פופקורן לסופרנוס נוסף? הרי זו סדרה מצוינת, הסופרנוס. הכי טובה בעיני. לכן מה לנו הדבר אם העולם הוסיף אפלה ברבדיו? ממילא אין כמעט שום כלום לעשות באשר לכך. ***בסמוך לתחילת חודש אפריל אשתקד הוחלט בידי המועצה העליונה לייסד מסורת חדשה בתרבות. והיא זו של תיעוד והכנסה לארכיון את כלל היצירות החדשות שאני חווה במהלך הזמן החולף. כעת כאשר השנה מתקרבת לסיומה אני רואה שהתחום האמנותי המוביל בכמות הוא המוזיקה (עם כ130 אלבומים חדשים). ולאחריו הקולנוע (עם כ50 סרטים חדשים). הרחק מאחור הם סדרות טלוויזיה, ספרות ומשחקי מחשב. אבוי הוא לנו בתרבותנו להזניח את יתר מחוזות האסתטיקה! במיוחד הספרות אשר כה חיונית היא לתכלית הכתיבה אשר קרובה לליבנו. נדרש מאמץ ניכר לשנות את כיוון הספינה הזו. וכך נפעל לעשות בראשית הספירה שתבוא עם השנה החדשה. אגב, אם זה מעניין מישהו, בתחום הקולנוע היצירות הבולטות בשבילי השנה היו (לפחות עד כה, הרי נותר לי עוד חודש וקצת עד השישי באפריל) - דוקטור סטריינג'לאב (1964), קבר הגחליליות (1988), קשה להיות אלוהים (2013), אזור העניין (2023). ואילו בתחום המוזיקה:Aria of Vernal Tombs - Obsequiae Time II - Wintersun The Black Waltz - Kalmahאלו בלטו במיוחד בשבילי (משום שהם סוג של פולק מטאל או מלודת' מטאל שאני מאוד אוהבת). אמנם היו גם כמה אחרים במהלך השנה שאתגרו באופן מוצלח למדי את הנורמות המקובלות שלי, במובן זה ראויים לשבח הם: Wings of Joy - Cranes The Dreaming - Kate Bush Strawberry Switcheblade - Strawberry Switcheblade***שינוי נוסף שהיה לי בשנה האחרונה היא החזרה לפילוסופיה. קראתי יותר מאמרים בתחום ושמעתי יותר הרצאות ועשיתי קורסים באוניברסיטה. נדמה שדעתי עדיין מתהווה על הרבה מהסוגיות (ספציפית בפילוסופיה של הנפש ובפילוסופיה של המדע כרגע). אבל כן נראה שהייתה לי תפנית משמעותית מאקזיסטנציליזם ניטשאני למהותנות נאו-אריסטוטלית (בתחום האתיקה הנורמטיבית והמטא אתיקה). כך גם, מחוסר אמונה ברצון חופשי זזתי למעין סוג של קומפטיבליזם. אולי זו תנודה זמנית, או שמא מהפך של ממש. קשה לקבוע כרגע. אבל אני תמיד מתרשמת שהתחומים מורכבים מאוד וקשה לעמוד על טבעם העמוק. ואני סבורה שאלו אותם מורכבויות ועומקים אשר מעניקים לחיים את עושרם.***לאחרונה מצבו של סבא שלי הדרדר מאוד. כבר שנים שהפרקינסון מנוון אותו, הוא בקושי הולך, בקושי מסוגל לקום. ואילו הדמנציה לקחה ממנו את הקוגנציה והזכרון. כך גם, הוא בקושי רואה וגם השמיעה שלו אינה צלולה. לעיתים רחוקות אני זוכרת אותו כפי שהוא היה לפני. נדמה לי אני מסתכלת על צל חיוור של מה שהוא היה. או בעצם צל כזה היה לפני חמש שנים. היום אולי מדובר בצללית של הצל שהוא היה לפני חמש שנים. אפילו פחות מזה. קשה לחוות באדם אהוב מתרוקן ומתכלה. בלילות הוא צורח לעיתים קרובות, קורא לי או לסבתא שלי שנבוא לעזור לו (היום למשל ישנתי כ4 שעות. יש לילות טובים יותר, אבל הרבה פעמים זה ככה). אולי היה לו סיוט, או הוא חווה הזיה. לפעמים הוא מדמיין דברים כמו נחשים הזוחלים בחדר. או שנוזל לו דם מהעיניים. צריך להרגיע אותו, אולי להכין לו משהו לאכול. אבל בפעמים אחרות הוא פשוט צריך לשירותים ולא מצליח לקום לבד. לאחרונה, משום כך, הוא לא יכול להתאפק והכל מוכתם בשתן שלו. כן, אלה היו כ13 שנה של התנוונות איטית. כיום הוא בקושי זוכר מי אני (או מי הילדים שלו או אישתו. כששואלים אותו אין לו תשובה). הכל מעורבב אצלו, הכל מעורפל. הוא מרבה לרעוד כשהוא עומד או הולך. הוא צריך לשבת כל הזמן. או לשכב. האישיות שלו נעשתה לחסרת סבלנות, על גבול הפראנויה לפעמים. אין לו מנוחה, אין לו ביטחון. הוא יושב בסלון ושואל מתי נגיע הביתה כבר. לפעמים הוא מתכוון למוסקווה, ולפעמים הוא אומר מילים מוזרות, חסרות פשר. הוא מתכוון לדבר מה. אולי למכונת הגילוח שלו או לשלט הטלוויזיה. אם נותנים לו אותם אז הוא עלול להחביא אותם באיזה חור. אם לא נותנים הוא מתחיל לבכות ולמלמל כמה רע לו. לעיתים הוא מדבר על הקור. ככה שהוא נזקק במעיל בחורף. או בסמיכה. ולאחרונה הוא לא זוכר היכן השירותים ואיך להגיע לשם. וכשהוא בשירותים צריך להזכיר לו להוריד מכנסים אחרת הוא עלול לשכוח. כשהוא מסיים שם הוא לרוב קורא לעזרה כי הוא לא זוכר מה צריך לעשות הלאה. מקווה שתהיה תרופה מתישהו לפרקינסון. ולדמנציה. ויתר מחלות הזוועה (סרטן, אלצהיימר וכולי). בכל אופן, יתכן זה השלב שאנחנו נשלח אותו לבית אבות. לא רצינו. כי קשה לדעת איך יטפלו בו שם. כמה סבלנות תהיה להם, כמה איכפתיות. אבל בסופו של דבר יתכן זה גדול עלינו להשגיח עליו. לפעמים אני בכלל תוהה מה הערך בקיום כזה, אולי עדיפה המתת חסד (נדמה לי שאין בארץ נכון? אולי רוצים שנסבול יותר במצבים כאלה ודומיהם). אבל יתכן הוא הכי רגוע אם אני יושבת לידו. ולפעמים הוא מחייך כשאני אומרת לו שאני אוהבת אותו. או משמיעה לו מוזיקה קלאסית שהוא אהב בזמנו (אמנם זה נדיר שהוא באמת מקשיב). אגב, אולי כשאני אומרת לו שאני אוהבת אותו אני מתכוונת למי שהוא היה אז, לפני המון שנים. הוא היה הרבה בשבילי אז. כיום הוא מתקרב לתשעים. קשה לדעת כמה עוד נותר לו. ולא תמיד ברור לי איך אני מרגישה לגבי זה כי במובן חזק הוא כבר מת. אבל מדי פעם הוא כן מעורר משהו שמזכיר על מה שהוא היה פעם (מאוד נדיר, אבל יש רגעים כאלה). זה מעורר מעין דיסוננס. סך הכל רציתי לדאוג לו כמה שאפשר. לא תמיד הצלחתי. אולי אמצא נחמה בכך שהיו לו חיים טובים, עד הפרקינסון. ואלה היו רוב חייו. חשוב להכיר גם בטוב, זה שהיה וזה שהווה וזה שיבוא. ***שכבתי לי על שיחי וורדים שחורים, גבוהים. דמי חלחל והכתים בחוחים וכותרות עלים. יפה הוא דמי הנוטף לאורכם, יופי של ברבור הפורש כנפיו לראשונה מעל פני ים. ושלג אדום ממטיר מתוך ענני תשכאר. כרכס כהה פנים ניצב הוא ברקיע ליל, כהר על פני אדמה ורוח על פני חלל. וקרני חמה מעולם לא חלפו בעדו ורוחות לא זכו להזיזו. והשלג אדום כנהרות דם משתחל כאלף מפלים ללוע ארץ המדבר. וראית מימיך בפרח העולה מן השלג המושחר? הוא המגיח מהצינה עצמה כאביר הנברא בהילתו של חשמל האפלה? ויגמד הוא סביבו את העצים ויצמיח קוצי פרא מטילי צללים.*** שמתי לב שחלפו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי להיות פעילה בפורום. בנוסף הבחנתי שפרסמתי יחסית מעט פוסטים בשנה האחרונה. אולי זה אומר שלמרות הכל אני במקום אחר עכשיו, מקום הרבה יותר טוב מבעבר. אני רוצה להודות על הקהילה כאן, על התרומה שהיא העניקה לי, על החמלה שלה, על המתנדבות והמגיבות (הרוב נשים אז אני משתמשת בלשון כזו, ודאי שהכוונה גם לגברים. וגם לאלו המשתייכים לקטגוריות מגדר א-בינאריות). אני מאמינה שהמקום הזה היה קסום בשבילי, תחנה מהותית של אור בשעה חשוכה. וכך כנראה גם בשביל רבים אחרים. אני מאחלת לכולכן המון טוב, שגשוג והצלחה. *** אפרד בשיתוף השיר הזה להלן (או לעיל). במקור הוא של ניל יאנג. אבל הגרסה הזו, אשר שמעתי לראשונה בסרט אהוב שחוויתי בעת הנעורים, השתרשה בשבילי.