ר Edit אני מתייאשת אני באמת לא יכולה יותר!! שום דבר לא הולך כמו שצריך, הכל מתפורר לי בין האצבעות, הפכתי מאדם נורמטיבי ומצליח יחסית לפאקינג כישלון.אני נכשלת כשלון חרוץ עם התפריט הזה, לא יכולה להכיל אותו יותר, לא מסוגלת לסבול את התחושה הזו של השובע והבטן המלאה. נתתי לזה הזדמנות, כמעט חודש שאכלתי את התפריט כמעט באוטומט, בלי לחשוב, בלי להתעכב על כמה שזה קשה ושאני סובלת, אכלתי כי צריך. ומה זה נתן לי בדיוק? השמנתי והפכתי לעצובה עוד יותר. אין לי כוח יותר לכלום, אני בקושי יוצאת מהבית, לא הולכת לעבודה, לא לומדת לפסיכומטרי, לא פוגשת חברים.. ההורים שלי קודחים, מתנעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 3 תגובות אני מתייאשת <p>אני באמת לא יכולה יותר!! <br >שום דבר לא הולך כמו שצריך, הכל מתפורר לי בין האצבעות, הפכתי מאדם נורמטיבי ומצליח יחסית לפאקינג כישלון.<br >אני נכשלת כשלון חרוץ עם התפריט הזה, לא יכולה להכיל אותו יותר, לא מסוגלת לסבול את התחושה הזו של השובע והבטן המלאה. נתתי לזה הזדמנות, כמעט חודש שאכלתי את התפריט כמעט באוטומט, בלי לחשוב, בלי להתעכב על כמה שזה קשה ושאני סובלת, אכלתי כי צריך. ומה זה נתן לי בדיוק? השמנתי והפכתי לעצובה עוד יותר. אין לי כוח יותר לכלום, אני בקושי יוצאת מהבית, לא הולכת לעבודה, לא לומדת לפסיכומטרי, לא פוגשת חברים.. ההורים שלי קודחים, מתנהגים אליי כאילו אני בת 10, מכינים לי אוכל שאני לא מסוגלת לאכול ואז מתאכזבים ממני. הם כועסים ועצובים ומתוסכלים בדיוק כמוני. נמאס לי להלחם ונמאס לי להפסיד. אני מכירה בזה שאני פשוט לא מסוגלת ואני רוצה, באמת שאני רוצה. אני רוצה להפסיק לחשוב על זה כל הזמן, אני רוצה להיות יכולה לאכול נורמלי, אני רוצה להיות נורמלית, אבל כנראה שאני לא. כנראה שאין לי את היכולת הזו יותר, דפקתי אותה לפני יותר מדי זמן ועכשיו זה כבר אבוד. אני ברע, אני לא מצליחה להסתיר את זה יותר ונמאס לי כבר להלחם, אז אני אפסית ותבוסתנית כי נראה לי שאני מתייאשת.. ובייאוש הזה הדבר היחיד שבא לי לעשות הוא לברוח מהכל, מהטיפול ומהתפריט ומההורים ומהציפיות ומהאכזבות.<br > </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה